<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ראשית חכמה יראת ה', על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדרי המשנה בייחודו שלהקב"ה, ואמרו שחייב אדם לקרוא קריית שמע, לייחד שמו שלהקב"ה, ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול התורה והמצוות, ערב ובקר, שנ' בשכבך ובקומך. וזמן קריית [שמע] בערב הוא מעת צאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, ואם קרא קריית שמע קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו. אע"פ שיש לו לאדם שהות כל הלילה, לא יאמר אדם אוכל קימעא, ואישן קימעא [ואשתה קימעא] ואחר כך אקרא קריית שמע ואתפלל, שאם תחטפנו שינה נמצא ישן כל הלילה. והזהירו בזה חכמים, ואמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, שלא יקל אדם בדבר, שמא יאנס ולא יקרא, אלא הולך בערב בבית הכנסת, ואם היה רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, וקורא קרית שמע מתוך דברי תורה ומתפלל. ויש מקומות שנוהגין לומר שום מזמור קודם שיפתחו בברכות שלקריית שמע. ויש שנוהגין לומר והוא רחום, כמו שאנו אומרין.
<h2>דף ג.</h2>
אין נכנסין לחרבה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין, ואפילו אם היו שנים כשרים, שאין חוששין להם מפני החשד [ומפני] המזיקין, חוששין להם מפני המפולת. ולעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכייותיו, כמו שמבואר בתענייות בפרק שלישי. וכן העובר תחת קיר נטוי מזכירין לו עוונותיו, כמו שמבואר בפרק ראשון שלראש השנה. ואפי' אם היתה חרבה בריאה וחזקה לא יכנס בה אחד כשר או שנים פרוצין, מפני החשד, ואפי' במקום שאין אשה מצויה [שם], שאין לחוש מפני החשד, לא יכנס בה אחד מפני המזיקין.
<h2>דף ד:</h2>
וחייב אדם לסמוך גאולה לתפלה, בין בתפלת שחרית בין בתפלת ערבית, ואע"פ שאומר השכיבנו אחר גאל ישראל, הכל כעין ברכה אחת היא, ואין זו הפסקה. כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, לפי שמשבח להקב"ה באלפא ביתא, ומזכיר בה גם כן פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. אע"פ שקרא אדם קריית שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותה במטתו, וקורא פרשה ראשונה בלבד, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון. ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך, אבל צריך לומר פסוקי דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי.
<h2>דף ה.</h2>
אם ראה אדם שייסורין באין עליו, או שמקבר את בניו, יפשפש במעשיו, שנ' נחפשה דרכינו ונחקורה. פשפש ומצא יעשה תשובה, שנ' ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנ' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. אם לא היה בו ביטול תורה יידע שייסורין שלאהבה הן, שנ' כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וראוי לקבלם מאהבה. וכל מי שיש לו מארבעה מיני נגעים הרי זה מזבח כפרה לישראל.
<h2>דף ה:</h2>
מי שהיה האריס שלו חשוד שהוא גונב ממונו ונוטל יותר מחלקו, הרי זה אינו רשאי ליטול ממנו כלום, אלא נותן לו כל חלקו משלם, שאין אדם רשאי ליטול ממון חבירו אלא על פי בית דין. ואם היה חבירו אלם ונוטל את שלו באונס רשאי להתנהג בו בדרך מרמה כדי להציל את שלו, שנ' עם נבר תתבר ועם עקש תתפל, כמו שמבואר באגדה בפרק ראשון שלמגלה.
שנים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל, וקדם אחד מהם והתפלל [ויצא] ולא המתין את חבירו, טורפין לו תפלתו בפניו. ונראה בעיניי [שלא נאמר כן אלא בתפילת ערבית, שמא יסתכן חבירו יחיד בלילה. וכן ביאר רבינו חננאל ז"ל. וכן נראה בעיני], שלא נאמר כן אלא כשנכנסו שניהם יחד, אבל אם נכנס זה בסוף תפלתו שלזה אינו חייב להמתין לו, כמבואר בקונט' הראייות.
<h2>דף ו.</h2>
אפי' יחיד העוסק בתורה שכינה עמו, שנ' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכשמתפללין עשרה שכינה קודמת להם. בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ואינו מוצא עשרה כועס, שנ' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ואין תפלתו שלאדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנ' לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו, וכשמת אומ' הי חסיד הי עניו מתלמידיו שלאברהם אבינו, שנ' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם.
<h2>דף ו:</h2>
היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, ובכניסתו מצוה לפסוע פסיעה גסה ולרוץ, וכן ירוץ לדבר מצוה אפי' בשבת, שנ' אחרי יי' ילכו. שכר הדרשה היא המרוצה שרצין בני אדם לשמוע. ושכר הדרשה שדורשין הלכות חג בחג, הוא הדוחק שבאים ברוב עם ודוחקין זה את זה. ושכר לימוד ההלכה הוא הסברה, שיכוין לבו להבין. ושכר התענית הוא הצדקה שנ' הלא פרוס לרעב לחמך. ושכר בית האבל הוא השתיקה. ושכר בית השמחה הוא להרבות בשמחה. ושכר ההספד הוא הרמת קול נהי. כל המתפלל אחורי [בית] הכנסת נקרא רשע, שנ' סביב רשעים יתהלכון, ואם מחזיר פניו לבית הכנסת מותר. כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנ' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואם משמחו הרי הוא כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנ' ומביאי תודה בית ה'. כל היודע בחבירו שרגיל ליתן לו שלום חייב להקדים לו שלום, שנ' בקש שלום ורדפהו. ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו נקרא גזלן, שנ' גזילת העני בבתיכם, גזילת הענייה.
<h2>דף ז.</h2>
אין ראוי לצדיק לענוש (ב)[ה]בריות, אפי' המינין, שנ' גם ענוש לצדיק לא טוב. ומנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר פניי ילכו והניחותי לך.
<h2>דף ז:</h2>
מותר להתגרות ברשעים [בעולם הזה], שנ' עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. אם השעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנ' [יחילו דרכיו בכל עת] מרום משפטיך מנגדו כל צ[ו]רריו יפיח בהם, וכבר ביארנו זה בהלכות מגלה בפרק ראשון. גדול המשמש תלמידי חכמים יותר מן הלומד לפניהם, שנ' פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, ולא נאמר אשר למד, אלא אשר יצק.
<h2>דף ח.</h2>
כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל [בה] נקרא רשע, שנ' הוי על כל שכיניי הרעים. המשכים והמעריב בבית הכנסת מאריכין לו ימיו ושנותיו, שנ' לשקוד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחיי, [וכתיב בתריה] כי מוצאי מצא חיים. ויכנס אדם שיעור שני פתחים [בבהכ"נ] ואחר כך יתפלל, שנ' לשמור מזוזות פתחיי. מי שאינו יכול לילך לבית הכנסת מקבץ עשרה ומתפלל, ואם אינו מוצא עשרה יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללין [שאין הקב"ה מואס בתפלתו], שנ' ואני תפלתי לך י' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, שאין הקב"ה מואס בתפלתן שלרבים. התלמידים מתפללין בבית המדרש, שבית המדרש גדול מבית הכנסת. אמרו חכמים מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות שלהלכה בלבד, ואם אפשר לו לאדם לקבוע תלמודו בבית הכנסת הרי זה מן המובחר, שנא' י' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, כמו שמבואר במגילה בפרק בני העיר.
תלמיד הכפוף לפני רבו ומקבל תוכחתו, אל ידור אלא במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה.
המניח ספר תורה ויוצא, עליו נאמר ועוזבי ה' יכלו. ומותר לצאת בין קורא לקורא. ולצאת בין פסוק [לפסוק], הרי זה ספק בתלמוד. כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שכן כתוב בספר עזרא ואזני כל העם אל ספר התורה, כמו שמבואר בפרק ואילו נאמרין. ויש מגדולי החכמי' שהיה מחזיר פניו וגורס תלמודו בשעה שקורין בתורה. ואומרין הגאונים שלא הותר לעשות כן אל[א] למי שתורתו אומנ[ו]תו.
לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, אפי' עטרות ודיבון שאין לו תרגום קורהו עברי ג' פעמים, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר לקרותן כולם או בתחלת השנה או בסוף השנה, אלא כל פרשה ופרשה קורא בשבת שלה קודם קריא' הציבור. ונראה בעיני שאף אם קורא הפרשה בתוך ימי השבוע שלה הרי זה כמשלים עם הציבור, כמבואר בקונטרס הראיי'.
<h2>דף ח:</h2>
ראוי להזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שלא להקל בו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון. גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, שנ' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, ובירא שמים נאמ' אשרי איש ירא את ה'. ראוי לאדם להזהר מעלילות הגויים, ואל ישב במטה שלהם. ומעשה בחכם אחד שרצו הגוים להושיבו על המטה ולא רצה לישב, עד שהגביה הבגד ומצא שם תינוק [מת], שהיו רוצין להעליל עליו. אל יחתוך אדם בשר על גבי פסת ידו, שמא יחתוך ידו ונמצא קלקול בסעודה. אין עצה אלא בשדה שנ' וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.
אם רצה אדם להקיץ כל הלילה, ואינו אוכל ואינו ישן יכול לאחר [קריאתו לכתחילה] כל הלילה, ובלבד שיקרא קודם עלות השחר, כמבואר בקונטרס הראייות, ואם נאנס ולא קרא עד עלות השחר, או שעבר ולא קרא, הרי הוא קורא אחר עלות השחר קודם הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו, שהרי יש בני אדם שוכבין באותה שעה, והרי אני קורא בו ובשכבך. אבל לא יאמר ברכת השכיבנו אחר עלות השחר, שהרי כבר מתחילין בני אדם לעמוד ממטותיהן.
<h2>דף ט:</h2>
ועד אימתי הוא זמן קרית שמע שלשחרית, עד שלש שעות, והקורא אחר [ג'] שעות אינו קורא אותה בעונתה, ואינו אלא כקורא בתורה, ואע"פ שעברה עונתה קורא אותה בברכותיה. ומצוה מן המובחר לקרוא קרית שמע עם הנץ החמה, כדי שיתפלל אחר הנץ החמה, וכך עושין הותיקין שהם החסידים ואנשי המעשה הזהירין במצוות. וזמן הנחת תפילין בשחרית משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות, והוא שרגיל לראותו לפרקים, שאם רגיל לראותו תמיד אפילו בלילה מכירו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל.
וכן אם קרא קרית שמע שלשחרית אחר עלות השחר יצא ידי חובתו, אבל לכתחילה לא יקרא אלא סמוך להנץ החמה, כדי שיסמוך ברכה אחרונה שלקרית שמע, שיש בה גאולת מצרים, לתפלה שהיא אחר הנץ החמה, שאין מתפללין תפלת שמונה עשרה ברכות אלא [אחר] הנץ החמה, שנ' ייראוך עם שמש.
<h2>דף י.</h2>
אפילו חרב חדה מונחת לו לאדם על ראשו אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנ' הן יקטלני לו אייחל.
<h2>דף י:</h2>
תלמיד חכם שדרכו ליהנות משל אחרים, ראוי ליהנות, כדרך שנהנה אלישע מן השונמית, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה, כדרך שמואל הרמתי, שנ' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, כל מקום שהולך ביתו עמו, ואין חוששין מפני שנראה דרך גיאות או דרך שנאה. וכל המכניס תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו, ומשקהו, ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנו' תמידין, שנ' עובר עלינו תמיד. המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנ' ורגליהם רגל ישרה. ולא יעמד המתפלל על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, שנא' ממעמקים קראתיך י'. וכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך.
כשאדם קורא קרית שמע שחרית וערבית קורא בין בישיבה בין בעמידה בין בהליכה, כמו שירצה. ואם נתכון להטות בדרך שכיבה בקריאה שלערבית ולעמוד בקריאה שלשחרית הרי הוא עושה כדברי בית שמאי, שנחלקו על בית הלל בדבר זה, והעושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו, ועוד שעובר על דברי חכמים והעובר על דברי חכמים חייב מיתה.
<h2>דף יא.</h2>
בשחר מברך שתי ברכות לפניה ואחת לאחריה, לפניה מברך ברכה ראשונה, יוצר אור ובורא חושך כו', ברכה שנייה אהבת עולם אהבתנו, ואחר שתי ברכות הללו קורא קרית שמע, ואחר קרית שמע אומר אמת ויציב. בערב מברך שתים לפניה, ברכה ראשונה אשר בדברו מעריב ערבים, ברכה שנייה אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, ושתים לאחריה, ברכה ראשונה אמת ואמונה, ברכה שנייה השכיבנו. אמת ואמונה היא ברכה ארוכה, ואינו רשאי לקצר בה. השכיבנו היא ברכה קצרה ואינו רשאי להאריך בה, שאין אדם רשאי לשנות מטבע הברכות שתקנו חכמים. וכן ברכות שתקנו חכמים לחתום בברוך, כגון ברכות הארוכות, אינו רשאי שלא לחתום. וברכות שאמרו שלא לחתום, כגון ברכת הפירות וברכת המצוות, שהן ברכות קטנות ואין בהם אלא פתיחה בלבד, אין אדם רשאי להאריך בהן ולחתום בהן.
<h2>דף יא:</h2>
צריך להזכיר בברכות שלקרית שמע מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, שאומר ביום יוצר אור ובורא חושך, ובלילה אומר גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. פתח בשחרית ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, לא יצא. וכן בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, לא יצא. פתח בברכת שחרית על דעת לומר מעריב ערבים והוציא מפיו יוצר אור, יצא. וכן אם פתח בברכת ערבית על דעת לומר [יוצר אור] והוציא מפיו מעריב ערבים, יצא.
מי שמשכים לקרות בתורה, או לשנות במשנה, קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך [ברכת התורה], לאחר שקרא קרית שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר בברכה אהבת עולם, שהיא ברכה שלקרית שמע ודומה לברכת התורה. וברכת התורה שלפניה היא מן התורה, כמו שמבואר לפנים בפרק מי שמתו. ובתלמוד ארץ ישראל מבאר, שאין ברכה שלקרית שמע פוטרת שלתורה אלא כששנה לאלתר, אבל אם בא לשנות אחר שעה אינו נפטר בברכה שלקרית שמע, שהרי הוא דומה כאדם שבירך על המצוה והשיח אחר הברכה עד שלא התחיל במצוה, שצריך לחזור ולברך, וכששנה לאלתר נפטר בברכה שלקרית שמע, ואפי' אם שונה ולומד עשרה פעמים ביום שכולם מצוה אחת הם, כמבואר בקונט' הראייות. כיצד מברך, כשהשכים [לקרוא] קודם קריית שמע [אומר] בא"י [אמ"ה] אקב"ו על דברי תורה. הערב נא יי אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפייות עמך ישראל, ונהיה אנחנו [ועמך ישראל] וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו לומדי תורתך ויודעי שמך עד סוף כל הדורות בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. בא"י אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו [תורת אמת (ל)[ו]חיי עולם נטע בתוכנו] בא"י נותן התורה. ומתחיל וקורא בתורה, בין שקורא מקרא בין ששונה משנה או ספרא וספרי וכיוצא בהן, צריך לברך ברכות הללו, כמו שביארנו. וצריך ליטול ידיו תחלה. ונהגו לומר שחרית פסוקים שלקרבנות, כגון צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני, ופסוקים שלברכת כהנים, ומברכין עליהם ברכות הללו.
<h2>דף יב.</h2>
ברכות שלקרית שמע אם אמרן שלא כסדרן יצא, וכל שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו, שנ' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, לפי שברכת אמת ויציב מזכיר בה חסדי המקום שעשה לנו בגאולת מצרים, וברכת אמת ואמונה מזכיר אמונתו שלהקב"ה, שהוא פודה אותנו וגואל אותנו בכל עת.
וכן אם היה תופש כוס שליין וסבר שלשכר הוא, ופתח בברכה על דעת לברך על השכר, ונזכר שהוא יין ובירך בורא פרי הגפן, יצא, שהרי אפילו בירך על היין שהכל, שהיא ברכת השכר, יצא. היה תופש כוס שלשכר וכסבור שהוא יין, ופתח בברכה על דעת לברך על היין [ואח"כ נזכר] ובירך על השכר, הרי זה ספק בתלמוד, וספיקו להקל, ואינו צריך לברך ברכה אחרת. בירך על השכר ברכת שליין, אע"פ שהיה בדעתו בפתיחתו לברך על השכר, הואיל והוציא מפיו ברכת היין לא יצא, וצריך לחזור ולברך, כמו שביאר מז"ה. אכל תמרים וסבור שאכל לחם, ופתח על דעת כן לברך ברכת המזון, וסוף הוציא מפיו ברכת הפירות, שהיא על העץ ועל פרי העץ, יצא, שאפילו אם בירך ברכת הזן על התמרים יצא, שגם התמרים זנים הם. אכל לחם וכסבור שאכל תמרים, ופתח לברך על דעת תמרים והוציא מפיו ברכת הזן, הרי זה ספק בתלמוד, ונראה בעיניי שצריך לחזור ולברך מספק, לפי שברכה אחרונה מן התורה היא, והרי הוא ספק תורה.
המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם. וראוי לאדם כשהוא כורע, [שיהא] כורע בבת אחת, וכשהוא זוקף זוקף מעט מעט, ואם נענע ראשו לכרוע שוב אינו צריך, והוא שמצער עצמו ונראה כמי שכורע, כמו שמבואר בפרק תפלת השחר.
<h2>דף יב:</h2>
כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים שהוא אומר המלך הקדוש והמלך המשפט, ואם אמר האל הקדוש ואוהב צדקה ומשפט אין מחזירין אותו, כדברי מז"ה, [ורבינו יצחק אומר שמחזירין אותו], וכך נראה בעיני עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
כל שאיפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנ' גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם. ואם תלמיד חכם הוא חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, שנ' ואני בחלותם לבושי שק.
מזכירין יציאת מצרים בין בלילות בין בימים, שנ' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות.
<h2>דף יג.</h2>
כל הקורא לאברהם אברם, עובר בלאו, שנ' ולא ייקרא שמך עוד אברם, אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר, שאף הקב"ה חזר וקראו יעקב. וכן הקורא לשרה שרי אינו עובר, שלא הזהיר הקב"ה אלא לאברהם שלא יקראנה שרי.
פרק היה קורא: קורא קרית שמע בברכותיה, והוצרך לשאול לשלום בני אדם או להשיב, אם היה בין הפרקים הרי זה משיב שלום לכל אדם, אפי' לקטן ממנו, ושואל בשלום בני אדם הגדולים ממנו, שחייב בכבודם, וכל שכן שמשיב להם, וכל שכן בני אדם שירא מהם. היה באמצע הפרק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אבל אינו שואל מפני הכבוד ואינו משיב שלום לכל אדם. אילו הם בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשנייה, בין ברכה שנייה לפרשת שמע, בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שצריך לסמוך אני י' אלהיכם לאמת ויציב, שנ' וה' אלהים אמת. וכן נראה בעיניי שאינו מפסיק בין גאולה לתפלה, שלא אמרו להפסיק [אלא] בין הפרקים הללו.
היה קורא בתורה וקורא בפרשת קרית שמע, והגיע זמן קרית שמע, אם כיון לבו לצאת יצא, ואם לאו לא יצא, שכל המצוות צריכות כוונה, ואין אדם יוצא עד שיכון, כמו שביארנו בהלכות ראש השנה [בפרק ראוהו ב"ד].
הקדימו [חכמים] פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע, כדי לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות, ואחר כך אומר [פרשת] ויאמר, שיש בה מצות ציצית. ואע"פ שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה אומרין פרשת ציצית בקרית שמע שלערבית, מפני שיש בה יציאת מצרים. הרוצה לקבל עליו עול מלכות [שמים] שלימה, יפנה תחלה כשעומד ממטתו, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קרית שמע, ומתפלל, וכל הקורא קרית שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.
לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ואין נזקקין לו. בד"א ביחיד, אבל הציבור שואלין צרכיהן בלשון ארמית, לפי שהתפלה מתפללין אותה בכל לשון, ואין הציבור צריכין לסייוע מלאכי השרת, כמו שמבואר במסכת [סוטה] בפרק ואילו נאמרין בכל לשון. ומה שנהגו לומ' בפסוקי דרחמי מלאכי מרומא סמוכו יתנא, מדברין למלאכים בלשון ארמית, לפי שאמרו חכמים שהמלאך גבריאל מכיר בכל לשון, כמבואר שם בקונטרס הראייות בפרק ואילו נאמרין בראיית ב'. [ואם אין היחיד יודע להתפלל בלשון הקודש, מתפלל בשאר לשונות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו נאמרין, בראייה ב'].
<h2>דף יג:</h2>
וכשקורא פסוק [ראשון], שהוא שמע ישראל, צריך שיכוין את לבו, ואם קרא פסוק ראשון בלא כונה לא יצא. ואם היה מהלך בדרך צריך לעמוד עד שיקרא פסוק ראשון. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, ואינו צריך להאריך אלא כדי שימליך הקב"ה בלבו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחותיו, ואינו מאריך אלא בדלת, ובלבד שלא יחטוף בחית, שאם יקראנה בחטף אינו נראה לשון אחדות. אחר שקורא פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי, שאינו משמיע לאזנו, לפי שאינו כתוב בתורה, אלא יעקב אבינו אמרו, שראה בניו שהיו מיחדים שמו שלהקב"ה, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו. ונראה בעיניי שאם לא אמרו אין מחזירין אותו. תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שהשכים ללמוד והיה עוסק בתורה, בשעת קרית שמע קורא פסוק ראשון בלבד ודיו. כשעומד מלימודו, אע"פ שעבר זמן קרית שמע חוזר וגומרה וקורא אותה כולה בברכותיה, ובלבד שיזכיר עניין יציאת מצרים בלימודו [קודם שיעבור זמן ק"ש], וכך היה נוהג רבינו הקדוש. והקורא קרית שמע ונאנס בשינה אין מקיצין אותו אלא שיקרא פסוק ראשון, מכאן ואילך אם קורא קורא, ואם לאו אין בכך כלום. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא כשקורא קרית שמע בברכותיה עם הציבור בבית הכנסת, והזכיר יצי' מצרים, והציבור קורין פעמים מבעוד יום קודם צאת הכוכבי', מפני טורח ציבור, וכל אחד יוצא אחר מכן בקרית שמע שקורא על מטתו אחר צאת הכוכבים, וכך היא שטת המורה ושטת רבינו חננאל. ורבינו חננאל אומר, שקורא על מטתו פרשת שמע ווהיה אם שמע תשמעו, זולתי פרשת ציצית, שאין זמן ציצית בלילה, ועל אותה קריאה נאמר שאם נאנס בשינה אין מקיצין אותו אלא בפסוק ראשון כדי לקרוא קרית שמע בזמנו, וכבר הזכיר יציאת מצרים ובירך ברכות שלקריית שמע בבית הכנסת, ויוצא בהן ואפילו מבעוד יום, כמו שנתבאר בפרק תפלת השחר. ומז"ה אומר, שאין ראוי לקרוא קרית שמע בברכותיה קודם צאת הכוכבים כלל, והרי הוא כמברך ברכה לבטלה. ושטת תלמו' ארץ ישראל כדברי המורה ורבינו חננאל, ועליו הן סומכין. וכן נראה בעיניי גם [שיטת] התלמוד שלנו, וכן עיקר, כמבואר בקונט' הראייות. לא יקרא אדם קרית שמע כשהוא שוכב על ערפו, אע"פ שמטה עצמו לצד אחד, ואם היה בעל בשר מטה עצמו לצד אחד וקורא, שקשה [לו] לעמוד ולישב, ואם אינו מטה עצמו [על צידו] כמעט אסור לו לאדם לישן [על] ערפו כל עיקר. ויש מגדולי החכמים שהיה מקלל על זה, שמא יתקשה בתוך שינתו ויבא לידי חימום על ידי הבגד שעליו ויוציא שכבת זרע לבטלה, כמו שמבואר בנדה בפרק שיני.
החזן הפורס על שמע בבית הכנסת, הוא פותח תחלה והצבור אומר, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק כשם שהמים.
<h2>דף יד.</h2>
ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל, בין פרק לפרק שהוא בין פרשה לפרשה פוסק להשיב שלום לכל אדם, באמצע הפרק אינו פוסק, כדרך שביארנו בקריית שמע, וכן הקורא את המגלה. ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, [אלא הציבור] קורין אותו על פי המנהג, כגון בראש חודש, אפי' באמצע הפרק פוסק לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם. הטועם את התבשיל אינו צריך לברך, ואפי' טועם עד רביעית. ומפרשים הגאונים והוא שאינו בולע, אבל אם בולע כל שהוא צריך לברך. ומז"ה אומר אע"פ שבולע אינו צריך לברך, וכדברי הגאונים נראה לי עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. אסור לאדם שיתן שלום לחבירו קודם שיתפלל, והוא שמשכים לפתחו, אבל אם פגעו בדרך מותר ליתן לו שלום. וכן אסור לאדם לעשות חפציו או לצאת לדרך קודם שיתפלל, אלא תהא תפלתו סמוכה למטתו, כמו שמבואר בפרק ראשון.
<h2>דף יד:</h2>
שליח ציבור שסיים קריית שמע קודם הציבור והוצרך לומר אני ה' אלהיכם אמת, כשיסיימו הציבור אינו חוזר ואומר אמת, אלא מתחיל ויציב ונכון וקיים.
<h2>דף טו.</h2>
מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור ו(מ)[ב]עפר ובקסמין. ויש מגדולי החכמים שהיה מקלל מי שמחזר אחר המים, שמא יעבור זמן קרית שמע, אלא מקנח ידיו בדברים הללו. ולא אמרו כן אלא לקרית שמע, אבל לתפלה צריך לחזר אחר המים. ואם היה מהלך בדרך והיו [המים] בדרך לפניו, מחזר אחריהם עד פרסה. ואם המים לאחריו אפי' מיל אינו חוזר, אלא מנקה ידיו בשאר דברים ומתפלל. ואם היה פחות ממיל חוזר בעבור המים. ונראה בעיניי שאע"פ ששעת התפלה עוברת צריך לחזר [אחר] המים, ומוטב שיתפלל תפלה אחר זמנה [כב"ה].
הקורא קרית שמע צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו יצא, והוא שהוציא הדברים בשפתיו, כמו שביאר מז"ה. ולי נראה שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. וכן המברך ברכת המזון צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו יצא.
רשאי אדם לקרוא קרית שמע בכל לשון שירצה, והקור' למפרע שמקדים פסוק אחרון לפסוק ראשון, או מלה אחרונה למלה ראשונה, לא יצא.
כשקורא למען תזכרו צריך להתיז ולהזכיר הזיין, שלא ייראה כסמך. וכן כשקורא כי לעולם חסדו צריך להתיז ולהזכיר הסמך, שלא ייראה כזיין, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל.
<h2>דף טו:</h2>
הקורא קרית שמע צריך לדקדק באות[י]ותיה וליתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אותו וזכרתם, תזכרו ועשיתם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, ואם קרא ולא דקדק בהם יצא. ולא יקרא היום על לבבך, שנראה כאומר היום על לבבך ולא מחר על לבבך, אלא סומך היום לאשר אנכי מצוך, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו.
<h2>דף טז.</h2>
היה קורא קרית שמע וטעה בקריאתו, אם יודע מקום שטעה בו חוזר למקום שטעה בו, ואפי' אם היה באמצע הפרק. אם אינו יודע באי זה מקום שלפרק טעה, חוזר לתחלת הפרק. ואם אינו יודע באי זה פרק צריך להתחיל, או בפרשת שמע או בפרשת והיה אם שמע, מתחיל בפרשת [שמע]. וכן אם טעה בין ברכה ראשונה שלקרית שמע לברכה שנייה. היה קורא וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ואינו יודע אם הוא בפרשה ראשונה או בפרשה שניה, הרי זה חוזר לכתיבה שלפרשה ראשונה. ואם פתח ואמר למען ירבו ימיכם נראה שהוא תופש [מנהג] שלו, ואינו צריך לחזור לכתיבה שלפרשה ראשונה.
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, קורין קרית שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין י"ח ברכות, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן. בד"א בעושין מלאכתן בסעודתן ואין להם שכר אחר, אבל אם עושין בשכרן אין מתפללין י"ח [ברכות] אלא מעין י"ח, שמקצרין בתפלתן לעשות מלאכתן. וכשאוכלין פתן אין מברכין לפניה, לפי שאינה מן התורה, וכן ביאר המורה. ומברכין לאחריה שתי ברכות, ברכה ראשונה כתקנה, שנייה פותח בה בברכת הארץ וכולל בונה ירושלם בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. ואם עושין בסעודתן, או שהיה בעל הבית מיסב עמהן, מברכין ארבע ברכות כתקנן. האומנין קורין קרית שמע בראש האילן או בראש הנדבך אם היו עסוקין, אבל בתפלה יורדין למטה ומתפללין, לפי שהתפלה צריכה כונה ואין מתפללין בראשי האילנות. ואם היו בראש הזית או בראש התקנה הרי אילו מתפללין שם, לפי שענפיהם מרובין ואין להם פחד ליפול. ובעל הבית אפי' אם היה בראש הזית או בראש התאנה, הרי זה יורד למטה ומתפלל. הקורא קרית שמע אסור לו לעסוק במלאכה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן, וכן לא יקרוץ בעיניו ולא בשפתיו ולא באצבעותיו, שלא תהא קריאתו קריאת עראי, כמו שמבואר ביומא בפרק [ראשון]. בד"א בפרק ראשון שלקרית שמע, אבל בשאר פרקים מותר לו לעשות כל חפציו, וכך היא שטת רבינו יצחק, אבל מז"ה אומ' שלא נאסר אלא פסוק ראשון שצריך כונה, ושטת רבינו יצחק עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון עד ארבע לילות אם לא בעל, לפי שהוא טרוד על בעילת מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה [בין בשעה שהוא עוסק בה] בין בשעה שהוא טרוד עליה, ואם היה כונס את האלמנה (פטור) [חייב], שאינו טרוד על בעילתה. היה טרוד טרדת הרשות, כגון שטבעה ספינתו בים, חייב. וכן האבל חייב בכל מצוות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין שנקראו פאר ואינו מניחן ביום ראשון, כמו שביארנו בהלכות אבל בפרק ואילו מגלחין. אם רצה החתן להחמיר על עצמו ולקרוא אפילו בלילה הראשון, הרשות בידו.
<h2>דף טז:</h2>
אין קורין אבות אלא לשלשה, לאברהם וליצחק וליעקב, ולא לשבטים, ואין קורין אמהות אלא לארבע, שרה רבקה רחל ולאה. תקנו [חכמים] לומר ה' שפתי תפתח כשפותח בתפלה, ואחר התפלה אומר יהיו לרצון אמרי פי. הרוצה לומר דברי תחנה ובקשה אחר תפלתו, אומר, וכך היו נוהגין להתחנן אחר תפלתן גדולי החכמים, כל אחד לפי דעתו. העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלנית, כדרך שקורין הזקנים דרך כבוד.
<h2>דף יז.</h2>
לעולם יהא אדם ערום ביראת שמים ומענה רך ומשיב חימה, ודובר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל על הבריות. תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנ' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, העושה לשמה. והעושה שלא לשמה, שלומד ואינו מקיים, נוח לו שלא נברא. הנשים שאין עוסקות בתורה במה הן זוכות לחיי העולם הבא, לפי שמרגילות בניהן לבית המדרש וממתינו' לבעליהן מבית המדרש.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין, ואע"פ שהיה המת בבית אחר, הואיל ומוטל עליו לקוברו הרי הוא פטור מכל המצוות האמורות בתורה עד שיקברנו, ובשבת הרי הוא חייב בכל המצוות האמורות בתורה ואע"פ שלא נקבר מתו, וכבר ביארנו זה בהלכות אבל בפרק ואילו מגלחין.
נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, בין שלפני המטה בין שלאחר המטה, אותן שצריכין לישא את המטה פטורין, ואותן שנשאו אותה ואינן צריכין לישא אותה עוד חייבין בקרית שמע, ואילו ואילו פטורין מן התפלה, לפי שאין דעתן מיושבת עליהן לכוין בתפלה. אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, עד שיקראו קרית שמע תחלה, ואם התחילו להוציא את המת אין מפסיקין אלא קוברין את המת ואחר כך קורין את שמע, או קורין בדרך אותן שיכולין לקרוא, ואם היה אדם חשוב וכשר מוציאין אותו לכתחלה קודם שיקרא.
<h2>דף יח.</h2>
וכן המשמר את המת, אע"פ שאינו מתו, פטור מקרית שמ' ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, אע"פ שהיה רחוק ממנו ארבע אמות. היו שנים משמרין אותו, מתרחק האחד ארבע אמות וקורא קרית שמע וחבירו משמרו, ואחר כך חוזר זה ומשמרו ומתרחק חבירו וקורא. וכן החופר כוך למת פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. היו שנים, אחד חופר ואחד קורא, וזה מבואר בפרק שלמעלה.
<h2>דף יט.</h2>
העם העסוקין בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהן נשמטין אחד אחד וקורין, אין המת מוטל לפניהן הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן עומדין ומתפללין וקורין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבונו של עולם הרבה חטאתי לפניך יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצותיי ופרצות עמך ישראל לחיים ולשלום, ואל יאמר ולא נפרעת ממני כפי מעשיי וכיוצא בדברים האילו, שהרי אמרו לא יפתח אדם פיו לשטן. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל קרית שמע ולגמור אפילו פרק אחד ואפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו. העומדים בשורה הפנימיים הרואים את פני האבל פטורין, והחיצונים שאינם רואים את האבל חייבין.
<h2>דף יט:</h2>
היו באין מבית הקברות ולפניהם שני דרכים, א[ח]ת טמאה ואחת טהורה, אם בא האבל בטהורה באין עמו הכהנים בטהורה, ואם בא בטמאה באין עמו הכהנים בטמאה. בד"א בבית הפרס, שהוא שדה שנחרש בה קבר, שטומאתו מדברי סופרים, שהרי אין שום עצם נראה בו, ומשום כבוד האבל התירו להם, וכן בכל טומאה שהוא מדברי סופרים, אבל בבית הקברות שטומאתן מן התורה לא התירו איסור תורה משום כבוד הבריות. וכן הרואה כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק, שנ' אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.
מדלגין על גבי ארונות לרוץ לקראת מלכים, ואפי' לקראת מלכי אומות העולם, ואע"פ שהכהנים מוזהרים על הטומאה, טומ' ארונות הללו מדברי סופרים היא, שהרי רוב ארונות יש בהן חלל טפח ומיעוט אין בהן חלל טפח, וגזרו עליהם חכמי' מפני המיעוט, ומשום כבוד המלכים התירו [לכהנים] לדלג עליהם.
קברי הגוים אינם מטמאין באהל, כמו שמבואר בבבא מציעא בפרק המקבל. ונראה בעיניי שמותר לכהנים להלך עליהם, שאין בהם לא משום אהל ולא משום טומאה רצוצה כמבואר בקונטרס הראייות. אבל מטמאין מיתי הגוים במגע ובמשא כמו שמטמאין מיתי ישראל, כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו בהלכה ולא את הבוגרת.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים פטורין מקרית שמע ומן התפילין, ומכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. וחייבין במזוזה ובתפלה ובברכת המזון, לפי שמזוזה וברכת המזון אין להם זמן קבוע, והתפלה כמו כן בכל עת ראוי להתפלל ולבקש רחמים, וכן הנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה כאנשים. הקטנים פטורין מן הכל, אם היה קטן שהגיע לחינוך [חייב מדברי סופרים, כמבואר בק"ה. קטן שהגיע לחינוך] מוציא את אביו ידי חובתו מברכת [המזון], והוא שלא אכל האב כדי שובעו אלא כזית או כביצה, שחייובו מדברי סופרים. וכן העבד מוציא את רבו והאשה מוציאה את בעלה, אבל אמרו חכמים תהא לו מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו, על שלא [ל]מד ומינה שלוחים כאילו. ונראה בעיניי שכל מצוה שחייובה מדברי סופרים קטן שהגיע לחינוך מוציא את הרבים ידי חובתן, וכן בהלל וכן במגלה וכן בנר חנוכה, כמבואר בקונטרס הראייות. האשה בברכת המזון ספק הוא בתלמוד אם היא חייבת מן התורה ומוציאה את הרבים ידי חובתן שאכלו שיעור תורה, או אם חייובה מדברי סופרים ואינה מוציאה אלא אותן שחייבין מדברי סופרים.
<h2>דף כא.</h2>
מי שהוא מסופק אם קרא קרית שמע ואם לאו חוזר וקורא מספק, לפי (שהוא) [שחיובו] מן התורה, וספיקו להחמיר. היה מסופק אם אמר אמת ויציב ואם לאו אינו חוזר וא[ו]מר מספק, שהרי ברכות קרית שמע מדברי סופרים הם, וספיקם להקל. ואע"פ שיש יציאת מצרים באמת ויציב שהוא מן התורה, הרי הזכיר יציאת מצרים כבר בפרשת ציצית. היה מסופק אם התפלל ואם לאו, חוזר ומתפלל, אע"פ שהיא מדברי סופרים, הרי בקשת רחמים היא, ולואי שיתפלל אדם [ויבקש רחמים] כל היום כולו, ואם יכול לחדש דבר בתפלתו מחדש, שנראה כמבקש רחמים. היה יודע שהתפלל, ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול לחדש דבר בתפלתו יתפלל, ואם לאו לא יתפלל, הואיל ויודע שכבר התפלל. היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל, פוסק ואפי' באמצע הברכה, שהרי הוא כמברך ברכה לבטלה, שהרי אין זה מתפלל על הספק ואינו בא לחדש דבר בתפלתו, וכך היא שטת רוב הגאונים. אבל מז"ה אומר אע"פ שיודע שהתפלל, ואע"פ שאינו בא לחדש דבר בתפלתו, יכול להתפלל כל היום כולו, ודברי הגאונים נכונים בעיניי יותר, כמבואר בקונטרס הראייות. היה מתפלל בשבת והתחיל בברכת אתה חונן, שהיא ברכה שלחול, גומרה ואחר כך אומר שלשבת.
<h2>דף כא:</h2>
הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש יתפלל, ואם לאו לא יתפלל, שאינו יכול לענות קדוש אלא עם הציבור. היה עומד ומתפלל, ושמע שהציבור עונין קדושה או אמן יהא שמיה רבא, אינו רשאי לפסוק, אלא שותק ומכוין לבו עם הציבור, ואחר כך חוזר לתפלתו, וכן ביאר המורה בפרק לולב הגזול, וכן ביארו הגאונים. ואע"פ ששומע כעונה, מצוה לענות, לפיכך צריך להזהר שלא יתחיל בתפלתו אלא אם יכול לענות עם הציבור בדברים שאינו יכול לאומרם ביחיד, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק לולב הגזול. ואמר [רבינו האיי] הגאון שרשאי אדם להתחיל תפלתו עם שליח ציבור, ואומר ברכת אבות וברכת גבורות עם שליח ציבור, ועונה קדושה עם הציבור, וכך היו נוהגין הגאונים. בזמן ששליח ציבור אומר מודים העם מה הן אומרין, מודים אנחנו לך י' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחוננו ותקבצנו ותאסוף גלייותינו לחצרות קדשיך לשמור חוקיך ולעשות רצונך על שאנו מודים לך, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק ואילו נאמרין, בהלכות ברכת כהנים. ובתלמוד ארץ ישראל מפרש שהעם שוחין ולוחשין לומר כן.
<h2>דף כב:</h2>
עזרא תקן טביל' לבעלי קריין, ובעל קרי אסור לקרות בדברי תורה ובקרית שמע ובברכות עד שיטבול, ואם היה בריא ששמש מטתו צריך לטבול בארבעים סאה. חולה ששמש מטתו, או בריא שראה קרי לאונסו, דיו בתשעת קבין, [ו]לא שיטבול בהן, אלא נותן על ראשו ועל גופו תשעת קבין מים בבת אחת. וחולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום, כגון תלמידי חכמים שהם חלושין מרוב תלמודן, וכן ראוי להורות וכך היו נוהגין חכמי התלמוד. אבל נהגו העם כדברי האומר אין דברי [תורה] מקבלין טומאה, ואין צריך לטבול לקירויו לא בריא ולא חולה, ואפילו תשעת קבין אינו צריך, ומותר בין בדברי תורה בין בתפלה בין בברכות, ולא מיחו חכמים במנהג זה, אלא הניחו העם במנהגם אע"פ שנהגו שלא כהלכה, כמבואר בקונ' הראייות.
ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא קריית שמע [עד שלא תנץ החמה] יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו יתכסה במים, שלא יירא' ערותו, ויקרא שם קרית שמע. והוא שיהיו המים עכורין, אבל אם היו צלולין הרי לבו רואה את הערוה ואסור לקרוא. ולא אמרו כן אלא לותיקין, שהן חרדין לעשות מצוה מן המובחר וקורין קרית שמע סמוך להנץ [החמה], וסומכין גאולה לתפלה ומתפללין אחר הנץ מיד, אבל שאר כל אדם קורין אחר הנץ עד שלש שעות, כמו שביארנו, ומתפללין אחר קריאתן, כדי לסמוך גאולה לתפלה.
היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות, אם אינו יכול להלך לפניו מהלך לצדדין, שלא תהיה הצואה כנגדו. המתפלל ונמצאת צואה במקומו, אין תפלתו תפלה וחוזר ומתפלל. היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, שאין התפלה דומה לקריית שמע, וכך היא שטת רבינו יצחק ומז"ה.
<h2>דף כג.</h2>
היה צריך לנקביו אל יתפלל, שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל, ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל אחר כן, ואם יכול לעמוד על עצמו כדי הלוך פרסה תפלתו תפלה.
הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, שלא יחלוץ אדם סמוך למקום הטנופת. ואם היה בית הכסא עראי, שעדיין לא נפנו בו, חולצן ונכנס לאלתר, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, שכבר עשאו בית הכסא קבוע. כשהוא חולצן אינו מניחן בשום מקום, אלא גוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח. גדולי החכמים כשהיו נכנסין בבית הכסא, אם היה נמצא בידם ספר תורה וכיוצא בו היו נותנין אותו ביד שמשיהן, ואם היה בידם כיס שלתפילין היו אוחזין אותו בידיהן [ומכניסין אותם עמהן], כדי להגן עליהם.
החולץ תפיליו בכניסתו לבית הכסא, אם אין שהות ביום כדי ללובשן עוד הרי זה אינו מכניסן עמו, אלא מצניען כדרך שדרכו להצניען בלילה. כיצד מצניען, עושה להם כיס שיש בו [חלל] טפח כשיעור אהל, ומניחן שם, לפי שפעמים הוא עומד ערום כנגדם. וכן אין מניח כנגדם גרף או עביט, ואם היה כלי שאינו כליין, אפי' אם היה פחות מטפח.
<h2>דף כג:</h2>
נכנס להשתין מים, הואיל ומשתין בעמידה הרי ניצוצות נותזין על רגליו, וצריך לשפשפן בידיו, שלא ילעיזו עליו שהוא כרות שפכה ובניו ממזרין, לפיכך אסור לו לאחוז התפילין בידו, אלא מניחן בשום מקום ומשתין. היו מונחין בראשו מותר להשתין בהם בבית הכסא עראי, אבל לא בבית הכסא קבוע, שמא יפנה בהם, כדברי מז"ה. ונראה לי שאף בבית הכסא עראי אסור, שאע"פ שאין לגזור שמא יפנה בהן חוששין שמא יפיח בהן, שכן דרך המשתין להפיח, כמבואר בקונטרס הראייות. היו תפילין בידו לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, שמא יפלו מידו והן מתבזין. ואם היו מונחין בראשו יישן בהן שינת עראי, אבל לא שינת קבע, שמא יפיח בהן. חלצן ופירס הסודר עליהן מותר לישן בין קבע בין עראי, וכמה שינת עראי כדי הילוך מאה אמה, כמו שמבואר בפרק הישן בסוכה. הנכנס לישן ביום שינת עראי רצה חולץ תפיליו רצה אינו חולץ [נכנס לישן בלילה חולץ]. והילדים שהיו נשותיהן עמהן חולצין אפי' ביום, שמא יבא לידי הרגל דבר. הישן בתפיליו וראה קרי, אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה. שכח ושמש מטתו בתפיליו, אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם, מפני שהידים עסקנייות הם, וכל זה [מבואר] בפרק הישן בסוכה. ומז"ה ביאר שם בפסקיו, שלא נאמר כל זה אלא לדברי האומר בעל קרי אסור בתפילין, אבל לפי מה שאנו נוהגין שבעל קרי מותר בתפילין, אם שכח ושמש מטתו בתפילי' אינו צריך ליטלם מעליו. לא יאחז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל. וכן סכין וקערה וככר או מעות לא יאחוז אותם בידו ויתפלל, לפי שהוא טרוד בשמירתן שלא יפלו מידו, ולא יוכל לכוון בתפלתו.
הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ומניחן על שולחנו עד זמן [ברכה], וכשמגיע זמן ברכה מניחן אחר שאכל. צורר אדם מעותיו ותפיליו באפיקרסותו, תפילין לצד אחד והמעות לצד אחר, והוא שלא הזמינו לתפילין, אבל אם הזמינו לתפילין וצר בו תפילין אסור לצור בו מעות. הזמינו לצור בו תפילין ולא צר בו תפילין, או שצר בו תפילין ולא הזמינו לתפילין, מותר לצור בו מעות. אסור לאדם לתלות תפילין בין ברצועה בין בקציצה, והתולה תפילין יתלו חייו, ואם היו מונחין בכיס מותר לתלות הכיס שלהן.
לא יניח אדם תפילין תחת מרגלותיו, מפני שנוהג בהם מנהג [בזיון], אבל מניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשומרן, ואפי' אם היתה אשתו עמו ומשמש מטתו, והוא שיהיה כלי בתוך כלי, כמו שביארנו.
<h2>דף כד.</h2>
אסור לקרות קרית שמע כנגד הערוה, בין שלגוי בין שלישראל, שנא' ולא יראה בך ערות דבר, ואם היה שיער הערוה יוצא מתחת בגדו אין חוששין עליו, הואיל וערותו מכוסה.
היה ישן עם אשתו במטה, מחזיר פניו וגם היא מחזרת פניה, כדי שלא יגע בשרו בערותה, וקורא קרית שמע, ואע"פ שנוגע בעגבות, עגבות אין בהם משום ערוה. היה ישן עם אחר במטה, אע"פ שזה מחזיר פניו אין קורא קרית שמע, אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם. היה ישן עם בניו ובנותיו הקטנים הרי זה קורא קרית שמע כנגדן, שאין ערות הקטנים ערוה עד שיהו התינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והתינוקת בת אחת עשרה שנה, ויהיו להם שדים נכונו ושערך צמח, שהן סימני גדולות. טפח באשה ערוה, שאם נתגלה טפח באשה אסור לקרוא קרית שמע כנגדו, ואפי' היא אשתו. וכן שוק באשה ערוה, שאין גילוי השוק כגילוי הפנים, וצריכה האשה להזהר בגילוי שוקה וגם האיש יש לו להעצים עיניו שלא יראה גילוי השוק, שנ' עוצם עיניו מראות ברע, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים. וכן אסור לקרוא קרית שמע כנגדו אם היה מגולה טפח, ואפי' היא אשתו. וכן שיער באשה ערוה וקול באשה ערוה, שצריכה האשה להזהר בגילוי שערה ולהנעים קולה בין האנשים. והמסתכל באצבע קטנה שלאשה האסורה לו [במתכוין], כאילו מסתכל במקום התורף. האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, (מפני שיש לה) [אע"פ שצריכה לברך, מפני שיכולה] לכסות ערותה [בישיבתה], ואע"פ שהעגבות אינן מכוסות אין בהם משום ערוה. והאיש אסור לקוץ חלה ולברך כשהוא ערום, שאינו יכול לכסות ערותו כשהוא ערום, שהיא נגלית מלמטה או מלמעלה.
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, ואם אינו יכול לכוין דעתו בלחש מותר, ואם היה בציבור אסור, שהוא מבלבל הציבור בהשמעת קולו. הרק בתפלתו כרק לפני המלך. נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו, ואם היה טליתו נאה מבליעו באפיקרסותו, ואם היה אסתניס זורקו מאחוריו. המגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח, ואם היה לאונסו אין חוששין לו. ומותר לאדם למשמש בבגדו כשהוא מתפלל. המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה, והמתעטש מלמטה סימן רע לו.
היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מלמטה, מהלך לאחוריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל, ואומר רבון כל העולמים, יצרתנו נקבים נקבים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, בחיינו חרפה וכלמה ואחריתנו רמה ותולעה, [ו]מתחיל במקום שפסק.
בכל [מקום] מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, [כו.] ומרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם, ובית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה. ואם היה בית הכסא חדש, שלא נפנו בו עדיין, מותר לקרוא ולהתפלל כנגדו, אבל לקרוא ולהתפלל בתוכו אסור, הואיל והזמינוהו לבית הכסא, וכן ביארנו במסכת שבת בפרק ראשון. [שם] בתי כסאות שלפרסיים, אע"פ שיש בהן צואה הרי הן כסתומין, לפי שהן עשויין מדרון, והצואה מתגלגלת למרחוק ופיותיהן (סתומין) [נקיין], ואין בהם שום ריח. [כה.] פי חזיר, אע"פ שהוא עולה מן הנהר הרי הוא כצואה עוברת ואסור לקרוא קרית שמע כנגדו. לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויקרא קרית שמע, ולא עוד אלא אפי' אם קורא ובא, פוסק ואחר כך חוזר למקום שפסק, ואע"פ שישהה כדי לגמור את כולה, כמו שמבואר בסוף מסכת ראש השנה. ומבואות שאינן מטונפות קורא לכתחלה, שאין חוששין לספק צואה ברשות הרבים. תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת, מפני שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, ואסור להרהר שם בדברי תורה.
היתה טלית חגורה לו על מתניו, קורא קרית שמע, שהרי אין לבו רואה את הערוה, ולתפלה עד שיכסה את לבו, שאינו יכול לעמוד ולהתפלל ערום. [כה:] ואע"פ שעקבו רואה את הערוה [מותר], ואם היה יושב והיה עקיבו נוגע בערוה אסור. היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו עד לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה וקורא קרית שמע.
<h2>דף כה.</h2>
אסור לקרות קרית שמע או להתפל' כנגד הצואה או כנגד מי רגלים, שנ' והיה מחניך קדוש. וכמה ירחיק אדם מהם, אם היו מאחוריו מרחיק מהן ארבע אמות. ואם היה ריחן רע, מרחיק ממקום שכלה הריח ארבע אמות. ואם היו לפניו, מרחיק מהן מלוא עיניו, עד שלא רואה אותן. היה עומד על גבי מקום שהוא גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה הרי זה עומד בצדו וקורא, אע"פ שרואה אותן כנגדו, כמבו' בקונטרס הראייות.
צואה שריחה רע, כגון צואת האדם אסור לקרוא [כנגדה] כמו שביארנו, אבל צואת הכלבים וצואת החזירים מותר לקרוא כנגדה, שאין ריחה רע, ואם נתן לתוכה עורות אסור לקרוא כנגדה. ונראה בעיניי שצואת החתול הרי היא כצואת האדם, שריחה רע, וצואת התרנגול הרי היא כצואת הכלבים. ובתלמוד ארץ ישראל נמצא, שצריך להתרחק מן הגללים הרכים שלחמור כשהוא בא מן הדרך, לפי שהם מוסרחים, וכן נבילה שהסריחה צריך להתרחק ממנה. וכן מים הרעים, כגון מי משרת פשתן צריך להרחיק מהם כמו שצריך להרחיק ממי הרגליים, לפי שריחן רע. וכן אשפה שריחה רע אסור לקרוא קרית שמע כנגדה. ספק צואה, בבית מותר באשפה אסור, לפי שסתם אשפה יש בה צואה, וסתם בית אין בו צואה. ונראה בעיניי שבין אם היה מסופק אם יש בו צואה ואם לאו, בין אם היה ספק צואת אדם ספק צואת כלבים, הרי ספק מותר בבית ואסור באשפה, כמבואר בקונטרס הראייות. וספק מי רגלים אפי' באשפה מותר, שלא אסרה תורה [במי רגלים] אלא כנגד העמוד [היוצא] בלבד, אבל אחר שהגיעו לארץ איסורן מדברי סופרים, ולא גזרו חכמים על ספיקן. מי רגלים אסורין כל זמן שמטפיחין, אבל אם אינ' מטפיחין, אע"פ שרישומן ניכר מותר [לקרוא כנגדן], כמבואר בקונטרס הראייות. הצואה אסורה אע"פ שהיא יבשה כחרס, כל זמן שגוללה ואינה נפרכת, כמבואר בקונטרס הראייו', אבל אם נפרכת מרוב היובש מותרת. מי שהיתה צואה [על בשרו], או ידו מונחת בבית הכסא, מותר לקרוא קרית שמע, שהרי הצואה מכוסה היא בבגדיו, וידו היא למטה ממחיצת בית הכסא וידיו נקייות, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת מז"ה. היתה צואה בפי טבעת, אע"פ שאם יושב נראית ואם עומד אינה נראית, אסור לו לקרוא קרית שמע, לפי שבמקומה זוהמתה מרובה, כמו שמבואר בפרק אמר להם הממונה. ריח רע שאין לו עיקר, כגון הפחות מוסרחות, אסור לקרוא קרית שמע עד שיכלה הרוח [ומותר ללמוד שם תורה], שהרי בבית המדרש מקצתן ישינין ומקצתן לומדין תורה. בד"א בריח שלחבירו, אבל בריח שלו אסור בדברי תורה עד שיכלה הרוח. שכח ונכנס בתפיליו לבית הכסא, מניח ידו עליהם עד שיגמור עמוד ראשון ויוצא.
<h2>דף כה:</h2>
וכן אם היה רואה צואה בעששית של זכוכית הרי זה קורא כנגדה, שהרי הזכוכית חוצצת כנגדה, היה רואה ערוה בעששית אסור לקרוא כנגדה, לפי שהערוה איסורה תלוי בראייה, שנ' ולא יראה בך ערות דבר, והרי רואה אותה, אבל הצואה נאמר בה והיה מחניך קדוש, והואיל ויש מחיצה כנגדה הרי מחניך קדוש, ואין חוששין על ראייתה.
[צואה כל שהיא מבטלה ברוק, וברוק עבה שאינה נראית מתוכו, וקורא כנגדה]. צואה בגומא מניח סנדלו עליה ומותר לקרוא קרית שמע. היתה דבוקה בסנדלו למטה הרי זה ספק בתלמוד וספיקו אסור. גרף שלרעי ועביט שלמימי רגליים אסור לקרוא קרית שמע כנגדן, אע"פ שאין בהם לא צואה ולא מימי רגליים. היו מי רגליים מונחין בכלי נקי שאינו מיוחד להם, אם נתן לתוכן רביעית הלוג מים, מותר לקרוא כנגדן, בין שהיו בכלי גדול בין שהיו בכלי [קטן], אפי' אם היו מי רגלים רביעית צריכין רביעית מים לבטלן, בין שהיו מי רגליים בכלי ונתן עליהם מים, בין שהיו מים בכלי ונפלו עליהם מי רגלים, ואם היו מי רגלים פחות מרביעית נראה בעיניי שצריכין מים כנגדן לבטלן, כמבואר בקונטרס הראייות. היה גרף שלרעי ועביט שלמימי רגלים תחת המטה, אם לא היה תחתיה חלל שלשה טפחים, כל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, והרי הן כמכוסין, ומותר לקרוא כנגדן, והוא שאין להם ריח, אבל אם יש להם ריח כבר ביארנו שצריך להרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות. היתה המטה גבוהה עשרה טפחים הרי היא חולקת רשות לעצמה, והגרף והעביט העומדין תחתיה אינן כמכוסין, ואסור לקרוא כנגדן. היתה גבוהה מג' עד (ט') [עשרה] הרי זה ספק בתלמוד אם הן כמכוסין תחתיה ואם לאו, וספיקו להחמיר. היו מונחין אחרי המטה, הרי המטה חוצצת בינו לבינם ומותר לקרוא קרית שמע כנגדם, וכך היא שטת רבינו חננאל, והוא שלא היה תחת המטה או תחת מחיצותיה חלל ג' טפחים. ונראה בעיניי שצריכה שתהא המטה גבוהה עשרה טפחים, כדי שתהא ראויה לחוץ, כמבואר בקונטרס הראייות. היו לפני המטה, אם היו אחריו מרחיק מהן ד' אמות וקורא, ואע"פ שהיו עמו בבית אחד ואין דבר חוצץ בינו לבינם.
ובית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם משם, או עד שיניחם כלי בתוך כלי, והוא שיהיה כלי שאינו כליין, אבל כלי שהוא כליין אפי' עשרה כלים זה בתוך זה כולן ככלי אחד הן. הניחן בתוך טליתו, והניח טליתו בתוך תיבה שלספרים, הרי הוא ככלי בתוך כלי, שהרי הטלית אינו כליין. וספר תורה, שאינו ראוי להניחו בכלי, עושה לו מחיצה עשרה, ואם יש לו בית אחר צריך להניחו בבית אחר.
<h2>דף כו.</h2>
תפלת השחר מהנץ החמה ועד כל שעה רביעית, שהרי תמיד שלשחר קרב והולך עד ארבע שעות. והתפלות כנגד התמידין [תיקנום], תפלת השחר כנגד תמיד שלשחר. תפלת המנחה כנגד תמיד שלבין הערביים. תפלת הערב כנגד אברים ופדרים שלקרבנות היום שלא נתעכלו מבעוד יום, שהן קרבין והולכין כל הלילה. תפלת המוספין כנגד קרבנות המוספין. ונראה בעיניי שאם לא התפלל תפלת השחר עד ארבע שעות, מתפלל והולך עד חצות, ויש לו שכר תפלה, אבל אין לו שכר תפלה בזמנה, הואיל והתפלל אחר ד', כמבואר בקונטרס הראייות. עבר חצות ולא התפלל, אינו מתפלל עוד תפלת השחר, שכבר הגיע זמן תפלת המנחה [ו]אין לה תשלומין הואיל וביטלה במזיד. וכן אם ביטל תפלת המנחה במזיד ולא התפלל אותה בזמנה אין לה תשלומין, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון. וכן אם בטל קרית שמע שלשחרית וקרית שמע שלערבית. טעה ולא התפלל שחרית ונזכר בשעת המנחה, הרי זה מתפלל במנחה שתים, אחת של (שחרית) [מנחה] ואחת של (מנחה) [שחרית], הואיל והיה אנוס או מוטעה יש לדבר תשלומין ונותנין לו שכר תפלה, אבל שכר תפלה בזמנה אין נותנין לו. ואם טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים. [וכן אם טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. [כו:] ואם היה ע"ש מתפלל שתי התפלות שלשבת]. ואם היה מוצאי שבת, מתפלל שתי תפלות שלחול, ובתפלה הראשונה אומר הבדלה בחונן הדעת [שהיא תפלת ערבית]. ובתפלה השנייה אינו אומר הבדלה, שהיא תפלת התשלומין שלמנחה, ואע"פ שהתפלל תפלה שלחול אינו ראוי להבדיל בה. הבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה, שנייה עלתה לו לתפלת ערבית, ראשונה לא עלתה לו לתפלת התשלומין, אלא חוזר ומתפלל עוד [אחר] התפלה השנייה, שאין ראוי להקדים תפלת התשלומין לתפלת היום. הבדיל בזו ובזו, או שלא הבדיל בשתיהן, שתיהן עלו לו, שהרי אם טעה ולא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, כמו שביאר מז"ה. נראה בעיניי, שאם טעה ולא התפלל שחרית ולא נזכר עד הערב אינו מתפלל ערבית שתים, שאין תשלומין לתפלת שחרית אלא במנחה, שהיא תפלה שלפניה, אבל אחר תפלה שלפניה אין לה תשלומין. וכן תפלת המנחה וכן תפלת ערבית אין לה תשלומין אלא בתפלה שלפניה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כו:</h2>
תפלת המנחה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הערב. ומן הדין (הוא) [היה] ראוי להתפלל תפלת המנחה מתחלת שבע שעות, שהשמש נוטה כלפי מערב, אלא לפי שאין בני אדם בקיאין לכוין השעות אמרו חכמים משש שעות ומחצה ולמעלה, שהצל נוטה והולך היא נקראת מנחה גדולה. ופעמים שהיה נשחט תמיד שלבין הערביים בבית המקדש משש שעות ומחצה, כמו שמבואר בפרק אמר להם הממונה. מתשע שעות ומחצה ולמעלה הוא זמן מנחה קטנה, שאז היה תמיד קרב בכל יום, ורוב העם מתפללין מאותה שעה ואילך, והרוצה להתפלל משש שעות ומחצה הרשות בידו.
<h2>דף כז.</h2>
שעה אחת ורביע בסוף היום, שהוא אחת עשרה שעות פחות רביע, יש מגדולי החכמים שהיו נוהגין בה מנהג יום ומתפללין בו תפלת המנחה. ויש שהיו נוהגין בו מנהג לילה ומתפללין בה תפלת ערבית, ובערב שבת היו אומרין (בה) [באותה שעה] קדושה על הכוס, ובמוצאי שבת מבדילין על הכוס באותה שעה, והרוצה לעשות כדברי זה עושה והרוצה לעשות כדברי זה עושה. ונראה בעיניי שראוי להזכיר בה יציאת מצרים, שמזכירין בלילות, ומפני טורח ציבור היו נוהגין הרבה פעמים לקרוא קרית שמע בברכותיה באותה שעה ומתפללין תפלת ערבית, כדי לסמוך גאולה לתפלה, ובלילה קורא כל אחד [קרית שמע על מטתו או] פרק אחד או שני פרקים כדי לקרוא קרית שמע אחר צאת הכוכבים, כמו שביארנו בפרק היה קורא.
אסור לעבור בתוך ארבע אמות כנגד המתפלל, אבל חוץ לארבע אמות מותר.
<h2>דף כז:</h2>
כל המתפלל כנגד רבו או אחורי רבו גורם לשכי' שתסתלק מישראל, ואם היה תלמיד חבר מותר. וכן החולק על ישיבת רבו, והאומר בשם רבו דבר שלא שמע ממנו, והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו כדרך שאדם עושה לחבירו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, אלא צריך לומר לו שלום עליך ר'.
המתפלל תפלת ערבית שלשבת בערב שבת מבעוד יום, באותה שעה ורביע נאסר בעשיית מלאכה, אע"פ שהוא יום גמור, לפי שכבר קיבל עליו עול השבת, ואפי' ליכנס במרחץ, ואע"פ שאיסורו מדברי סופרים. ואם התפלל בטעות, כגון שנתקשרו שמים בעבים, וכסבור שהוא לילה והתפלל ערבית ואחר כך זרחה החמה, הרי זה מותר בעשיית מלאכה, וחוזר ומתפלל ערבית אחר כך, ואם הציבור התפללו [בטעות], הואיל והתפללו התפללו, שטורח להם לחזור ולהתפלל ואסורין בעשיית מלאכה.
תפלת ערבית רשות היא ואינה חובה, וזמנה כל הלילה, ואם התפלל וטעה הרי קבעה חובה ומחזירין אותו על טעותו, וכן ביארו הפסקנים.
<h2>דף כח.</h2>
תפלת המוספין כל היום. והמתפלל אחר שבע שעות נקרא פושע, ועליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי, שראוי [לבוא עליו] יגון ואסיפה על שאיחר זמן התפלה. וכן אם איחר תפלת השחר אחר ארבע שעות. ואם איחר תפלת המוספין עד שהגיע זמן תפלת המנחה, מתפלל תחלה תפלת המנחה ואחר כך מתפלל תפלת המוספין. ויש מי שאומר שאין עושין [כן] בציבור כדי שלא יטעו.
<h2>דף כח:</h2>
אסור לאדם שיקדים תפלתו קודם הציבור, והוא שיהיה עם הציבור, אבל אם היה בביתו מותר להקדים תפלתו לתפלת הציבור. ומותר לאדם לטעום קודם תפלת המוספין וקודם תפלת המנחה, אבל לישב בסעודה אסור, כמו שביארתי בהלכות עירובין בפרק הדר.
יש חכם מגדולי המשנה, שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש ואומר יהי רצון מלפניך י' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ועל מותר אסור ועל אסור מותר, ואל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי, ואל יכשלו חבריי בדבר הלכה ואשמח אני בהם. וביציאתו אומר מודה אני לפניך י' אלהיי ששמת חלקי ביושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי ביושבי קרנות, שאני משכים והם משכימין, אני משכים לדברי תורה והם משכימי' לדברים בטלים, אני עמל והם עמלין, אני עמל לקבל שכר והם עמלין ואינן מקבלים שכר, אני רץ והן רצין, אני רץ לחיי העולם הבא והן רצין לבאר שחת.
בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות, והם תשע עשרה עם ברכת המינים, וברכת המינים תקנוה האחרונים, כשהיו הסנהדרין ביבנה.
<h2>דף כט.</h2>
הולכי דרכים רשאין לקצר תפלתן ואומרין מעין שמונה עשרה, שהם שלש ברכות לפניה, אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה, עבודה והודאה ושים שלום. ואומר באמצע הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך ומול את לבבנו ליראתך סולח היה לנו [להיות גאולים] רחיקי ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ, והתועים בדעתך תשפוט ועל הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון היכלך ובהצמחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע, כי אתה הוא טוב ומטיב ועונה בעת צרה, [ופודה ומציל מכל צרה וצוקה], בא"י שומע תפלה [ויש בברכה זו מעין כל הברכות האמצעיות].
כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו כשיוצא לדרך או בשעת הדחק, חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, ואינו יכול לכוללה באמצע הברכה שמא יטעה, אבל במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים מתפלל הביננו אע"פ שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, הואיל והתחלת ברכה הוא יכול לכוללה ולומר הביננו י' אלהינו בין קודש לחול לדעת דרכיך, כמבואר בקונטרס הראייות. בשבת מתפלל אדם שבע ברכות, בראש השנה תשע ברכות, בתענית ציבור עשרים וארבע ברכות, וכולן מבוארות במקומן.
<h2>דף כט:</h2>
טעה ולא הזכיר שלראש חודש בברכת העבודה חוזר לעבודה, ואם סיים תפלתו חוזר לראש ומתפלל תפלה שנייה. ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו הרי הוא כמי שלא סיים וחוזר לעבודה, והוא שלא עקר רגליו, אבל אם עקר רגליו אע"פ שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש, ואם אינו רגיל לומר תחנונים חוזר לראש אע"פ שלא עקר רגליו, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. טעה ולא הזכיר שלראש חודש בתפלת ערבית, אין מחזירין אותו בין בראש חודש מלא בין בראש חודש חסר, לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום.
היה מהלך במקום סכנה, או במקום גדודי חייה ולסטים, או שהיה ירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים, כמו שמבואר בפרק ראשון, הרי זה מתפלל תפלה קצרה ואומר צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה, יהי רצון מלפניך י' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גוייה וגוייה כדי מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה, ואינו מתפלל שלש לפניה ושלש לאחריה אלא תפלה זו בלבד, ואפילו כשהוא מהלך, וכשמגיע ליישוב צריך לחזור ולהתפלל. אבל המתפלל הביננו צריך להתפל' שלש לפניה ושלש לאחריה, כמו שביארנו, וצריך להתפלל מעומד ולא כשהוא מהלך ברגליו, וכשהוא מגיע ליישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל, ואין מתפלל הביננו בעיר אלא כשיוצאין בדרך או בשעת הדחק כדברי הגאונים.
היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך, ואומר יהי רצון מלפניך י' אלהינו שתוליכנו לשלו' ותצעידנו לשלום ותסמכנו לשלום ותצילנו מכף אויב ואורב בדרך, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותחזירנו לביתנו לשלום ושמע קול תפלתנו, בא"י שומע תפלה. ומתפלל תפלה זו בלשון רבים, כדי לשתף עצמו עם הרבים. ומתפלל תפלה זו משעה שהחזיק בדרך. וכל זמן שיש לו להלך עד פרסה מתפלל תפלה זו, פחות מכן אינו מתפלל. ומתפלל בעמידה, ולא כשהוא מהלך ברגליו. אע"פ שמצוה להתפלל תפלת המנחה עם דמדומי חמה, שנאמ' ייראוך עם שמש ולפני ירח וגו', חכמי ישראל היו מקללין מי שרגיל לאחר כל כך, שמא תטרף לו השעה. המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום לימינו ולשמאלו, ונותן שלום לשמאלו תחלה, שהוא כנגד ימינו שלהקב"ה, כאדם העומד לפני המלך שראוי לאדם שיהא דומה בעיניו כאילו עומד לפני השכינה, ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל. ואם רצה לפסוע פסיעו' הללו בכריעה אחת הרשות בידו. אחר שחוזר לאחוריו ג' פסיעות ראוי לו לעמוד בהם, משל לתלמיד הנפטר מלפני רבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו. ויש אומ', שאינו חוזר למקומו עד שמגיע שליח ציבור לברוך. ויש אומרין, עד שמגיע שליח ציבור לקדוש, ועניין זה מבואר בפרק הוציאו לו את הכף. ועוד מבואר שם, שבזמן שבית המקדש קיים כהנים העומדים בעבודתן ולויים העומדין בדוכנן וישראלים העומדים שם על הקרבנות במעמדן, כשהיו נפטרין לא היו מחזירין פניהם והולכין אלא מצדדין פניהם והולכין. וכן תלמיד הנפטר מרבו אל יחזיר פניו ויצא, אלא מצדד פניו ויצא לאחוריו.
<h2>דף ל.</h2>
היה רוכב על החמור והגיע זמן התפ', אפי' אם יש לו מי שאוחז חמורו ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם ירד מעל החמור. אע"פ שיש לו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו כמו שביארנו, הרוכב על בהמתו נראה בעיניי שיש לו להחזיר בהמתו, או מחזיר עצמו לאחוריו על גבי בהמתו, כדרך שהיה נוהג אם בא להפטר מלפני המלך.
וכל יחיד ויחיד חייב בתפלת המוספין כדרך שהוא חייב בכל שאר התפלות ואין תפלת הצבור פוטרתו.
<h2>דף ל:</h2>
המתפלל שתי(ם) תפלות, כגון שטעה בראשונה ומתפלל פעם שנייה, או שמתפלל תפלת המוספין אחר תפלת שחרית, צריך שישהא בין תפלה לתפלה כדי שתתיישב דעתו עליו, שיוכל לכוין את לבו בתפלתו, וגם זה בפרק שלמעלה. שליח ציבור שטעה ולא הזכיר שלראש חודש בתפלת שחרית אין מחזירין אותו, מפני שתפלת המוספין לפניו, אבל היחיד מחזירין אותו. ויחיד המתפלל עם הציבור אין מחזירין אותו על טעותו, מפני ששומע תפלה מפי שליח ציבור, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה, וכן ביאר מז"ה.
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו כשהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. במה דברים אמורים במלכי ישראל, אבל במלכי אומות העולם פוסק. וכן אם ראה אנס בא כנגדו, או קרון בא כנגדו, אם יכול לקצר מקצר, ואם לאו פוסק תפלתו. אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואם היה עקרב פוסק. וכן אם ראה שורים פוסק, ומרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד מלא עיניו.
אפילו בשעת שמחתו שלאדם ראוי לו לאדם לעמוד ברעדה ולא ירבה בשמחה וקלות ראש, שנ' וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, ואומר בכל עצב יהיה מותר. ויש מגדולי החכמים שהיו עוסקין בשמחת בניהם והיו רואים בתלמידיהם שהיו משמחים יותר מדאי, היו משברים כוס יקר בפניהם כדי להעציבם. תלמיד חכם המניח תפילין ומרגיל בשמחה אין חוששין לו, שהרי לבו תמיד על תפיליו ואינו פורק מעליו עול מלכות שמים. ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנ' אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא מתוך קלות ראש, שנ' עבדו את ה' ביראה. וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שיחה כעין דברי ליצנות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך דברים בטלים, ולא מתוך דין הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה שאין אדם נטרד בה, או מתוך שמחה כגון דברי תנחומין שלתורה, כגון גאולת מצרים או תהלה לדוד ומקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' וכיוצא בהם, כמו שביאר המורה.
<h2>דף לא.</h2>
וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש [אלא מתוך דברי תורה], שמתוך כך זוכרו, וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח וניחומים. המתפלל צריך שיכוין את לבו, סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. וכן הוא אומר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות, שהמתפלל צריך שיחתוך בשפתיו ואל יהרהר בלבו, וצריך שתהא תפלתו בלחש, שנ' [וקולה] לא יישמע. לעולם ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. וצריך לכוין את לבו בכל התפלה, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה יכוין את לבו בברכת אבות, ואם לא כיון את לבו בברכת אבות, נראה בעיניי שצריך לחזור ולהתפלל [כמבוא' בקו' הר'], וכך הוא שטת רבינו משה. ולא תהא תפלתו שלאדם דומה עליו כמשאוי, כאדם המבקש לפרק המשאוי. וכן לא יתפלל כאדם שקורא אגרת, אלא אומרה בלשון תחנונים, כאדם המתחנן לפני המלך, ועניין זה בפרק שלמעלה. המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו, שנ' שיויתי ה' לנגדי תמיד, וכך היא שטת רבינו יצחק. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, עיניו למטה שנא' והיו עיניי ולבי שם כל הימים, ולבו למעלה שנ' נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים וזה מבואר בפרק מצות חליצה.
אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנ' וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם, כמו שמבואר בפרק שלפנינו. וצריך להפוך פניו כנגד ארץ ישראל בכל מקום שהוא עומד, שנ' והתפללו אל ה' דרך ארצם, וכן הוא אומר בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם. והעומד בארץ ישראל הופך פניו נגד ירושלם. והעומד בירושלם הופך פניו נגד בית המקדש, שנ' והתפללו אל הבית הזה. והעומד בבית המקדש הופך פניו כנגד בית קודש הקדשים, שנ' והתפללו אל המקום הזה. סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים, שנ' והתפללו אל ה' אלהיהם. ויש מגדולי החכמים שהיה מתפלל לכל רוח, שלא היה יודע לכוין כנגד ארץ ישראל, חוץ [מרוח] מזרחי שהיה נזהר מלהתפלל כנגדו, לפי שהמינים עובדי ישו מתפללין באותו הרוח, כמו שמבואר בפרק לא יחפור. ונראה בעיניי שלזה נתכוונו קדמונינו שאין מתפללין בכנסייות במקום תפלתן שלנוצרים, שהוא כנגד זריחת השמש ממש, ובכנסייות שלנו מקום התפלה מכוין כנגד אמצע [היום], ואף הוא כנגד ארץ ישראל, כמבואר בקונטרס הראייות. הרוצה שיעשיר יצפין, והרוצה שיחכים ידרים, שמצדד פניו מעט לצד דרום, כמו שמבואר בפרק לא יחפור. המשכים לצאת לדרך קודם הנץ החמה, אל יקדים תפלתו לקרית שמע כדי להתפלל בביתו בעמידה, אלא מוטב שיצא בדרך ויקרא קרית שמע בזמנה, כדי לסמוך גאולה לתפלה, ואע"פ שהוא צריך להתפלל כשהוא מהלך, כגון שלא היו בני החבורה ממתינין לו. וכן חכם המשכים לדרוש ברבים ואינו יכול לעמוד להתפלל בשעה שהוא דורש, מוטב לו להתפלל בישיבה אחר שקורא קרית שמע בתוך הדרשה בעוד שהתורגמן משמיע, ואל יתפלל בעמידה קודם שיקרא קרית שמע, כמו שביאר מז"ה, ואחר הדרשות חוזר ומתפלל בעמידה, ואע"פ שעבר זמנה. ונראה בעיניי שאם היה להם פנאי לקרוא קרית שמע ולהתפלל קודם לכן הרי אילו קורין ומתפללין, אע"פ שמתפללין קודם הנץ, בין היוצא בדרך בין חכם הדורש, ובלבד שלא יהו קורין ומתפללין קודם עלות השחר, ואם יכולין לקבץ להם עשרה מקבצין להתפלל בעשרה, כמבואר בקונטרס הראייות.
שלש תפלות מתפלל אדם בכל יום, ערבית שחרית ומנחה, שנ' ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וכן הוא אומר בדניאל וזימנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי, וזה הוא שנ' שבע ביום הללתיך, והם ארבע ברכות שלקרית שמע שלערבית ושלש ברכות שלקרית שמע שלשחרית, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק הדר. [פסקי ריא"ז]
ואין אומרין דברי בקשה אחר אמת ויציב אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ווידוי שליום הכיפורים אומר.
<h2>דף לא:</h2>
הרואה מחבירו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו, שנ' ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין. ומי שחושדין אותו בדבר שאין בו צריך להודיעו, שנ' לא אדוני אשה קשת רוח אנכי. והחושד את חבירו [בדבר] שאין בו צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנ' ויאמר אליה עלי לכי לשלו' ואלהי ישראל יתן את שאלתך. ש[י]כור המתפלל הרי הוא כעובד ע"ז, שנ' אל תתן את אמתך לפני בת בליעל ואומר יצאו אנשים בני בליעל. כל היושב בתענית בשבת, כגון בתענית חלום, קורעין לו גזר דינו שלשבעים שנה. וצריך להתענות יום אחר על שהתענה בשבת, שאם לא כן נפרעין ממנו עונג שבת. ואסור לישב בארבע אמות [של] תפלת שמונה עשרה.
<h2>דף לב.</h2>
לעולם יסדיר אדם שבחו שלהקב"ה ואחר כך יתפלל, שנ' י' אלהים אתה החלות להראות את עבדך, ואומר אחריו אעברה נא ואראה. לפי[כך] בג' הראשונות מסדר שבחו שלהקב"ה, ודומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעייות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שנטל פרס מרבו והולך לו.
<h2>דף לב:</h2>
מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנ' גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי. ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנ' שמעה תפלתי י' ושועתי האזינה ואל דמעתי אל תחרש.
אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנ' קוה אל י' חזק ויאמץ לבך וקוה אל י'. כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, שנ' ואתפלל אל ה' וגו' וישמע י' אלי גם בפעם ההיא. כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנ' תוחלת ממושכה מחלה לב, ומה תקנתו, יעסוק בתורה, שנ' ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ אלא תורה, שנ' עץ חיים היא למחזיקים בה.
המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ואחר תפלתו. קודם תפלתו, שנ' אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. אחר תפלתו, שנ' אך צדיקים יודו לשמך [ואחר כך] ישבו ישרים את פניך. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר שתשע שעות ביום בטלין [בתפלה] תורתן ומלאכתן אימתי נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת. ואומרין בכל יום שחרית קודם ברכת יוצר אור הפסוקים שבסוף ספר תהלים, מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה, כמו שמבואר בפרק כל כתבי הקודש. והתקינו חכמים ברכה לפניהם וברכה לאחריהם, לפניהם מברכין ברוך שאמר ולאחריהם חותמין ישתבח. ואומר רבינו יצחק, לפיכך ראוי לאדם שלא לדבר דברים בטלים משעה שמתחיל בברוך שאמר עד שמסיים תפלת שמונה עשרה.
<h2>דף לג.</h2>
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, כגון משיב הרוח ומוריד הגשם, מתוך ששקולה כתחיית המתים תקנוה באותה ברכה. וכן שואלין את הגשמים שאומרין ותן טל ומטר בברכת השנים, וכן הוא אומ' הבדלה בחונן הדעת במוצאי שבתות וימים טובים. אע"פ ש(ה)מבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכן אם קדם והבדיל על הכוס מבדיל עוד בתפלה. וביום טוב שחל להיות באחד בשבת אומ' בברכה רביעית ותודיענו משפטי צדקך וגו' עד בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. ואנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל קדושות והבדלות. טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, וכבר ביארנו זה בהלכות מסכת תענייות בפרק ראשון. טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים, אם נזכר קודם שהגיע לשומע תפלה אין מחזירין אותו, מפני שאומרה בשומע תפלה, ואם נזכר אחר שומע תפלה חוזר לברכת השנים ואומר ותן טל ומטר, וגומר תפלתו משם ואילך, וזה מבואר בפרק שלמעלה. טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שאומרה על הכוס. ואם טעה ולא הבדיל בין בתפלה בין על הכוס ולא הבדיל על הכוס עד שישתה כוסו, הרי זה חוזר ומבדיל בין בתפלה בין על הכוס.
<h2>דף לג:</h2>
האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות, שנראה כאומר לחבירו שיברכוהו שתי רשויות, כמו שביארנו בהלכות מסכת מגלה. וכן האומר בתפלתו כשם שחסת על קן צפור כן חוס ורחם עלינו, כשם שחסת על אותו ואת בנו כן חוס ורחם עלינו, משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו שלהקב"ה רחמים ואינו אלא גזירות, שלא בא הקב"ה לרחם על אילו יותר משאר בריותיו, אלא הרי הם כשאר מצוות שהם גזירת מלך. וכן המרבה בשבחו שלהקב"ה יותר מדאי, כגון שאמ' האל הגדול הגבור והנורא העזוז והחזק והאמיץ האדיר הודאי האמת וכיוצא בדברים אילו משתקין אותו, שנראה כמדקדק בשבחו שלהקב"ה וכולל הכל, [ואין זה כבודו של הקב"ה] (ו)[ש]אין כל ברייה יכולה להשיג שבחו, ואין לנו לומר אלא [קצת שבחו, כמו] (מה) שאמר משה רבינו האל הגדול הגבור והנורא, וכן אמרו אנשי כנסת הגדולה, כמו שכתוב בספר עזרא. וכן האומר על טוב יזכר שמך משתקין אותו, לפי שחייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה. וכן האומר מודים מודים משתקין אותו, שנראה כמודה לשתי רשויות. וכן האומר שמע שמע משתקין אותו, והוא שאמר כל הפסוק וכפל אותו, אבל אם היה כופל כל מלה ומלה אין משתקין אותו, אלא הרי הוא מגונה בקריאתו, כמבואר בקונטרס הראייות, וכבר ביארנו כל זה במסכת מגילה.
<h2>דף לד.</h2>
העובר לפני התיבה, וטעה ואינו יודע לחזור, יעב[ו]ר אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. ומנין הוא מתחיל, ממקום שהיה ראוי לחזור על טעותו. בכל הברכות כולן מחזירין אותו על טעותו אם יודע לחזור ואין מעלין אותו, אבל בברכת המינין מעלין אותו, חוששין שמא מין הוא, ואם התחיל בה אין מעלין אותו אלא ממתינין אותו עד שיזכר, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה, פעם ראשונה מסרב, שנייה מהבהב, שלישית פושט ידיו ורגליו. שלשה דברים רובן קשה ומעוטן יפה ואילו הן, שאור ומלח וסרבנות.
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן, לפי שהוא צריך לומר כל מלה ומלה לפני הכהנים ואם יענה אמן שמא תטרף דעתו ויטעה, ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו, ואם הוא בטוח שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. אילו ברכות שאדם שוחה בהן בתפלתו, באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה. וכהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה. והמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, שנ' ויהי ככלות שלמה להתפלל כול' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו. הכורע בהודאה שלברכת המזון ובהודאה שלהלל הרי זה מגונה.
טעה בשלש ברכות ראשונו' שלתפלה חוזר לראש, שכולן כברכה אחת הן. ונראה בעיניי שאם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אם לא נזכר עד שהשלים הברכה חוזר לראש ואם נזכר בתוך הברכ' [אינו חוזר], שהרי אם רצה יכול להזכיר במקום שנזכר, כמבו' בקונטרס הראייות. טעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה. טעה (בשלש) [בברכות] אמצעייות חוזר לתחלת הברכה, וגומר כל התפלה כסדר משם ולהלן. ואם שינה סדר הברכות ולא אמרן כסדרן, הרי הוא כמתפלל תפלתו למפרע ולא יצא, כמו שביארו רבינו יצחק ומז"ה.
ואל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעייות. ושואל אדם צרכיו בשומע תפלה, ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. כיצד, אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, וכן כל כיוצא בזה. ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר ווידוי שליום הכיפורים אומר, כמו שמבואר במסכת ע"ז.
<h2>דף לד:</h2>
המתפלל וטעה בברכת אבות סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה חסיד גדול, והיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מניין אתה יודע, אמ' להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. כל המבקש רחמים על חבירו אינו צריך להזכיר שמו, שנ' אל נא רפא נא לה. ונראה בעיניי שאם רצה להזכיר מזכיר כמבואר בקונ' הראייות. מי שיש לו חולה בתוך ביתו ישתפנו בתוך חולי ישראל, [שמתפלל עליו שהמקום ירחם עליו בתוך חולי ישראל], כמו שמבואר במסכת שבת בפרק ראשון. דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה מקום שהרבים מצויים, ואם היו מתפללין שם בעשרה אין בו משום חציפות.
<h2>דף לה.</h2>
אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, שצריך להודות ולשבח למי שברא אוכל זה שהוא נהנה ממנו, וברכה זו (היא) מדברי סופרים היא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית א'. כיצד מברכין על הפירות, על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן, שתקנו לו ברכה לעצמו, לפי שהוא משובח יותר משאר משקין ומשאר פירות, שנ' ויין ישמח לבב אנוש. ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, שתקנו לו ברכה לעצמו מפני חשיבותו.
<h2>דף לו.</h2>
[הקור ש[הוא] ראש הדקל מברכין [עליו] שהכל נ[היה] בדברו] ואין מברכין עליו בורא פרי האדמה, [שאינו נקרא פרי], שסופו להקשות, ואין בני אדם נוטעין הדקל על מנת לאכול הקור, וכך ראוי לומר [גם] בלולבי גפנים. הצנון מברכין עליו בורא פרי האדמה, אע"פ שסופו להקשות, הרי דרך בני אדם לנוטעו על דעת לאוכלו כמות שהוא, ונקרא פרי. הצלף יש בו שלשה מיני אוכלין, התמרות והקפרסין [והאביונות. תמרות הם קלחים הרכים שלהם, וקפריסין] הם הגבעולין שלהם, והאביונות הם עיקר הפרי היוצא מתוך הקפרס. ועל התמרות מברך בורא פרי האדמה, אע"פ שסופן להקשות, דרך בני אדם לנטוע הצלף על דעת לוכל התמרות, ו[ב]כלל פרי הם, וכן על הקפרסין מברך בורא פרי האדמה. ועל האביונות מברך בורא פרי העץ, שהם ע[י]קר הפרי שלאילן. צלף שלערלה שבחוצה לארץ זורק את האבייונות ואוכל את הקפרסין, ואין זה דומה לקלפי אגוזים ורמונים ולבוש התמרים הקטנים שהם אסורין משום שומר לפרי, שהקפרס אם נוטלין אותו יכול לחיות הפרי היוצא ממנו, ואינו נאסר משום שומר.
<h2>דף לו:</h2>
הכוסס זנגביל או פלפלין אינו מברך כלום, שאין אכילתן [אכילה] ואינו נהנה בגרונו, ואם אכלן ביום הכפורים פטור. בד"א בזנגביל היבש, אבל בזנגביל הלח מברכין עליו בורא פרי האדמה. וכן אם בישלוהו בדבש מברכין עליו בורא פרי האדמה, שאין הדבש עיקר אלא הזנגביל, שעושין אותו לחמם, כמו שביאר מז"ה. ואם בישלוהו גוים אין בו משום בישולי גוים, שהזנגביל הלח נאכל כמות שהוא חי. חמשת מיני תבואה, שהם החטין והכוסמין והשעורין ושבולת שועל ושיפון, אם כתשן במכתשת ובישלן, או שלא כתשן אלא בישלן הרבה עד שנדבקו כל הגרעינין ונעשו כמין עיסה, והוא הנקרא דייסא, או שבישל הקמח שלהן, הרי אילו מברכין עליהן בורא מיני מזונות, וכן אם בישלן בדבש. וכן כל תבשיל שיש בו תערובת מאחד מן המינין הללו מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברכין עליו ברכה אחת מעין שלש.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה. והאוכל קמח שלחטים או קמח שלשעורים מברך עליו שהכל נהיה בדברו.
האורז מברכין עליו בורא פרי האדמה, בין אם כס אותו כשהוא חי בין אם אכלו כשהוא מבושל והוא בעינו. בישלו ועשאו כעין דייסא, או שעשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן בדוחן, כמבואר בקונט' הראייות בראיית ג'. ומז"ה ביאר שאם בישל האורז והדוחן עם הדבש הרי הדבש הוא עיקר ומברך שהכל. ולי נראה, כיון שביש(ו)לן כעין דייסא וראוי לברך עליהן בורא מיני מזונות, הרי הדבש בטל אצלן כדין חמשת המינין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ב'. פת שלחטה שבשלו, בזמן שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליהן ברכת המזון, ואם אין הפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליהן בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם לא בישלן, אע"פ שהיו פירורין שאין בהן כזית, מברך עליהן המוציא וברכת המזון, והוא שיהיה בהן מראית לחם.
<h2>דף לז:</h2>
חתיכת לישה קטנה הנאפת על גבי קרקע חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום מצה, ומי שקובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא וברכת המזון, ומי שאינו קובע סעודתו עליה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכן פת הבאה בכיסנין, והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה, מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו המוציא בתחלה וברכת המזון לבסוף, ומי שאינו קובע סעודתו עליו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומז"ה ביאר, שהמלייתות הנאפות בתנור, שהן מליאות בשר או דגים או גבינה או ירקות, מברך עליהן המוציא. וכן נראה בעיניי עיקר, שהן עשויין פת ולפתן [כאחד], ולקביעות סעודה הן עשויין. בצק שאופין אותו בשפוד, ומושחין אותו תמיד (או) בשומן או במי בצים ושמן, פטור מן החלה, שאינו קרוי לחם. ולחם העשוי לכותח, שאופין אותו וכותשו לכותח, אם עשאו כעכין, שהוא כעין גלוסקאות, חייב בחלה, אע"פ שאינו עשוי לאכילה חוששין שמא ימלך עליו לאכילה, הואיל והוא עשוי כתקון לחם. ואם עשאו כלמודים, שהם כעין לוחין ארוכין, הואיל ואינן כתיקון לחם (ו)אין חוששין שמא ימלך עליהם ללחם ופטורין מן החלה, וכעניין זה ביארנו בהלכות מסכת פסחים בפרק כל שעה.
<h2>דף לח.</h2>
דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוונייות ושאר כל מיני פירות שהוציא מימיהן, מברכין עליהן שהכל, שאין דרך הפירות להוציא מימיהן אלא הענבים והזתים. לפיכך שמן זית, אם שתה אותו דרך הנאתו, כדרך שביארנו, מברך עליו בורא פרי העץ, אבל שאר מי פירות מברכין עליהן שהכל, וכן השכר שלהם, כמו שמבואר בפרק המוכר פירות. וכן דבש דבורים מברכין עליו שהכל. ונראה בעיניי שהדבש היוצא מן הקנים, שעושין ממנו הצוקרו, מברכין עליו בורא [פרי] האדמה, שאינו דומה לדבש תמרים ומי פירות, שאין דרכן בכך, [אלא למי שלקות שדרכן בכך], ואין נוטעין הקנים אלא בעבור הדבש שלהם, כמו שנוטעין הזתים בעבור השמן שלהם והרי שמן זית כזית. וכן הדבש והצוקרו שלקנים הרי הוא כקנים עצמן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ד'.
התמרים ששחקן וריסקן כעין עיסה מברך עליהן בורא פרי העץ, שלא נשתנית ברכתן בכך.
שתית, שהוא קמח שמבשלין אותו עם המים, אם עשה אותו רך ששותין אותו לרפואה מברכין עליו שהכל, אע"פ שהוא לרפואה, שהרי נהנה גרונו. ואם היה עב, שעושין אותו לאכילה, מברכין עליו בורא מיני מזונות. בישל החטים בעצם [בעינם] ולא נדבקו יחד כעין דייסא, הרי אילו מברך עליהם בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן כל שאר המינין ואם בישלן בדבש מברך עליהם שהכל, שהדבש הוא העיקר, [הואיל] ואין ראוי לברך עליהן בורא מיני מזונות. ומז"ה ביאר, שאם בישל החטים לבדן ואחר כך נתן לתוכן דבש או יין מבושל או חלב, מברך עליהן בורא פרי האדמה, הואיל ולא בישלן עם דבש, אלא נתן בהם הדבש או שאר משקין להטעימן, הרי החטין העיקר ומברך על החטין, ודומה כאדם ששורה פתו ביין, שאינו מברך אלא על הפת.
כל הברכות צריך שיהא משמעותן לשעבר, כגון שהכל נהיה בדברו, ואינו אומר שהכל [יהיה]. וכן בורא פרי [הגפן] משמעותו שברא, כמו יוצר הרים ובורא רוח, כמו שמבואר לפנים בפרק אילו דברים. וכן המוציא לחם מן הארץ משמעותו שהוציא, כמו המוציא לך מים. ואם רצה לברך מוציא יכול לברך, כמו אל מוציאם ממצרים, שמשמעותו שהוציא.
<h2>דף לח:</h2>
ירקות שדרכן להיאכל חיין, כגון השומים והפרישין וכיוצא בהם, בין שאכלן חיין בין ששלקן ואכלן מברך עליהן בורא פרי האדמה. ירקות שאין דרכן להיאכל חיין, כגון התרדין והכרובים והדלועין וכיוצא בהן, אם שלקן ואכלן מברך עליהן בורא פרי האדמה, ואם אכלן חיין מברך עליהן שהכל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ו'. והמלוחין והכבושין הרי הן כשלוקין. וכן הלפתות, בין שחתכן לחתיכות גדולות בין שחתכן לחתיכות קטנות, אם אכלן שלוקין ומבושלין מברך עליהן בורא פרי האדמה, ואע"פ שנימוחו, ואם אכלן חיין מברך עליהן שהכל. וכן נראה בעיניי על הפולין היבשין, שהאוכלן חיין מברך עליהם שהכל, אבל הפולין הלחין מברכין עליהם בורא פרי האדמה בין חיין בין שלוקין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ה'. השותה מי שלקות מברך עליהם בורא פרי האדמה כשלקות עצמן, ואפי' השבת ששלקו מברכין על מימיו בורא פרי האדמה, ואפילו נתן בהן שמן הרי השמן בטל אצלן ואינו מברך על השמן אלא על המים. ואם הרבה בשמן מפני שהיה חושש בגרונו, הרי השמן עיקר, ומברך עליו בורא פרי העץ, ופוטר את המים. היה שותה השמן בעינו אינו מברך עליו כלום, שהרי אינו נהנה ממנו אלא מזיקו. ומז"ה אומר, השותה המים שנתבשלו בהם הלביבות מברך עליהן בורא מיני מזונות כלביבות עצמן. ולי נראה שאין מברך עליהם אלא שהכל, שאין דרך העולם לשתות מי הלביבות כמי השלקות, שרוב העולם שותין המרק שלשלקות ואוכלין אותו (השלקות) [כשלקות] עצמן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ז'.
<h2>דף לט.</h2>
תבשיל שללפת, שנותנין בו קמח כדי להעבותו, אין מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא בורא פרי האדמה, שהרי אין נותנין שם קמח להטעים אלא להעבות התבשיל, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף לט:</h2>
המברך ברכת המוציא על הפת, מברך ואחר כך בוצע. ואם היו לפניו פת שלימה (ופת שלימה) ופת פרוסה, יש שהיה אומר לברך על השלימה שהוא מצוה מן המובחר, ויש שהיה אומר לברך על הפרוסה, שהנייתה קרובה, וירא שמים מקיים דברי שניהם, שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע בפרוסה. ובפסח לדברי הכל מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע בפרוסה ומברך עליה המוציא וברכת מצה, שנ' לחם עוני, כדרך העני שבוצע בפרוסה. בשבתות וימים טובים בוצע על שתי ככרות, שנ' בהם לחם משנה, ולא יבצע בשניהם שנראה כדרך רעבתנות, אלא אוחז שתיהם ובוצע באחת מהם. ואם רצה לבצוע בפרוסה גדולה לכבוד שבת, אפי' כנגד כל אכילתו בוצע, הואיל ואין דרכו (ל)[ב]כך בכל יום אינו נראה כרעבתנות. היו לפניו פרוסה שלחטים ושלימה שלשעורים, מברך על פרוסה שלחטים ופוטר שלימה שלשעורים. פת שעורין ופת כוסמין מברך על שלשעורים ואע"פ שפת כוסמין יפה הרי השעורין משבעה מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל [שנ' ארץ חיטה ושעורה, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל]. היו לפניו פתיתין דקין ואין לו פת שלימה ולא פרוסה, הרי זה מברך עליהן המוציא אע"פ שאין ראוי לבצוע בהן, שהרי אפי' על הפירורין מברך המוציא אם יש בהם מראית לחם, כמו שביארנו למעלה. ויש מגדולי החכמים כשהיה בא לידם פת שלעירוב בוצעין אותו ומברכין עליו המוציא, הואיל ונעשית בו מצות עירוב עושין בו מצוה אחרת.
<h2>דף מ.</h2>
אסור לו לאדם להשיח אחר הברכה עד שיתחיל לאכל, ואם שח הפסיד הברכה וצריך לחזור ולברך פעם שנייה. היה אומר טול ברוך טול ברוך אינו צריך לחזור ולברך, שאין זו שיחה המפסקת, לפי שצורך הברכה היא. [וכן אם אמר הביא מלח או לפתן שיחה זו צורך הברכה היא], שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. וכן אמר לתת מאכל לבהמו', שיחה זו צורך הברכה היא ואינה מפסקת, לפי שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנ' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פת נקייה שראוי לאוכלה בלא לפתן, בוצע בה לאלתר אפי' בלא מלח ולפתן.
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, ואפילו על הלחם ועל היין. אי זה הוא פרי העץ שצריך לברך עליו לכתחילה בורא פרי העץ שנוטלי' פריו שלאילן ועוד מוציא פירות, אבל מי שנוטלין ממנו הפרי ואינו מוציא עוד פירות, אינן פרי העץ אלא פרי האדמה.
<h2>דף מ:</h2>
על דבר שאין גידוליו מין הארץ מברכין עליו לכתחלה שהכל נהיה בדברו, כגון בשר [בהמה] חייה ועופות ודגים וחלב וגבינה ובצים. וכן על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו ונתקלקל אומ' שהכל נהיה בדברו. וכן על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות, שהם פירות שנשרפו בחום החמה ונתבשלו בלא עתם והם מין קללה, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. וכן על המלח ועל הזמית, שהם ציר שמטבלין [בו], והכמהין והפטריות שהן יונקין מן האויר מברכין עליהן שהכל. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, וכל ברכה שפותח בה בברוך צריך לומר בפתיחתה בא"י אמ"ה. וברכה ראשונה שלתפלת י"ח ברכות, אע"פ שאין בה מלכות בפתיחתה, יש בה מלכות סמוך לחתימתה, שאומר מלך עוזר ומושיע ומגן. ובעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שתקנו לומר זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים אינו אומר מלך גואל עוד, שאין אומרין בה שתי מלכייות. בכל לשון שאומר אדם התפלה והברכות יצא, ואין צריך לאומרם בלשון הקודש, ואם אמר אדם בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי רפתא יצא ידי ברכה ראשונה, שהיא ברכת המוציא, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מא.</h2>
היו לפניו מינין הרבה, אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהם ופוטר את השאר, ואם היו כולם משבעת המינין, כגון שהיו ענבים ותאנים ורמונים, מברך על הענבים ופוטר את השאר, שכל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה, והרי ענבים קודמין לתאנים ותאנים לרמונים, שנ' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. וכל שכן אם היו לפניו ממין שבעה ומינין אחרים, כגון זית ואתרוג, שמברך על הזית ופוטר את האתרוג, ואל יברך על האתרוג לפטור את הזית, אע"פ שהאתרוג חביב בעיניו יותר.
<h2>דף מא:</h2>
היו לפניו תמרי' ורמונים, מברך על התמרים לפטור את הרמונים ואל יברך על הרמונים לפטור את התמרים, אע"פ שהרמונים קודמים לתמרים בפסוק, הרי התמרים שיני לארץ, שנ' ארץ זית שמן ודבש והוא דבש תמרים, והרמון חמישי לארץ שלפניו. היו לפניו מינים שאין ברכותיהן שוות, כגון צנון וזית, שעל הזית מברך בורא פרי העץ ועל הצנון בורא פרי האדמה, מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ואי זה שירצה להקדים מקדים, הואיל וצריך לברך על שניהם. דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם, שדרך בני אדם ללפת בהם את הפת, אע"פ שבאו לפניו בתוך הסעודה ולא היה דעתו עליהם מתחלה, הרי אילו אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן, שהן נפטרין בברכת הפת. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון דייסא ומיני עיסה לביבות וכיוצא בהן, שאין דרך בני אדם ללפת בהן את הפת, כמו שמבואר בפרק שיני שליום טוב, אלא להשביע עצמו בהן, הרי אילו טעונין ברכה לפניהן [הואיל ולא היה דעתו עליהן מתחלה], ואין טעונין ברכה לאחריהן, שהן נפטרין בברכה אחרונה שלפת. דברים הבאים לאחר הסעודה, כגון מגדים, שהם באים לקנוח סעודה, ואין דרך בני אדם ללפת בהן את הפת, הרי אילו טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן, ואין נפטרין בברכת הפת. והוא שלא היה דעתו עליהן מתחלה, [כשבירך על הפת], אבל אם היה דעתו עליהן מתחלה כשבירך על הפת כולן נפטרין בברכת הפת, כמו שביאר מז"ה וכין עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ט'. היה סמוך על שולחן אחרים אע"פ שלא היה דעתו על [מינין] העתידין לבא לפני ברכת המזון, הואיל ובעל הבית יודע בהן הרי דעתו סומכת על דעת בעל הבית, ואין צריך לברך עליהן.
ומז"ה אומר, אפילו במקום שהפת עיקר, שהוא פוטר כל מיני מאכל כמו שביארנו, מיני משקין אינו פוטר, שכל משקה שהוא שותה בסעודתו מברך עליו בין לפניו בין לאחריו, בין שהוא שותה מים בין שהוא שותה יין בין שהוא שותה שכר. אבל אם בירך על היין תחלה פוטר שאר משקין שהוא שותה אחריו, שכשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל כך היין פוטר כל המשקין. ולי נראה שהפת פוטרת כל מיני משקה שהוא שותה בתוך סעודתו, חוץ מן היין, לפי שהיין גורם ברכה לעצמו וכך היא ש[י]טת רבינו תם. ואף בברכת היין נראה בעיניי שלא אמרו שאין הפת פוטרת אלא על ברכה שלפניו, אבל ברכה שלאחריו ברכה אחרונה של פת פוטרתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י'.
<h2>דף מב.</h2>
יש מקומות שמרבין בשתיית היין לפני המזון, ולאחר המזון אחר שגומרין סעודתן מרבין בשתיי' קודם שיברכו ברכת המזון, ואם בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון, [אלא צריך לברך עליו בפני עצמו]. בד"א בשאר ימות השנה, אבל בשבתות וימים טובים, וכן בשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, או בשעת הקזת דם, שאדם קובע סעודתו על היין, אם בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. אבל אם בירך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון, לפי שיין שבתוך המזון אינו בא אלא לשרות האכילה שבמעיו. ואינו דומה ליין שלפני המוזן שע[י]קרו הוא שתייה, ופוטר יין שלאחר המזון שגם הוא לשתייה. ונראה בעיניי שלא נאמר זה אלא על הסתם, אבל אם נתכון לפטור יין שלאחר המזון בברכת יין שבתוך המזון, הולכין אחר דעתו, ואינו צריך לחזור ולברך על יין שלאחר המזון. וכן במקומות הללו שאין דרכן לקבוע שתייה לפני המזון ולאחר המזון, כיון שבירך על כוס ראשון פטר כל שתייתו, בין מה ששותה בתוך הסעודה בין מה ששותה בגמר הסעודה כשאכל מיני מגדים, שהכל לצורך המזון הוא, ומתחלה היה דעתו לפטור את הכל, בין בשאר ימות השנה, בין בשבתות וימים טובים שמברך על היין תחלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"א.
גמר סעודתו ונטל ידיו במים אחרונים, כבר נאסר לו לאכ[ו]ל ולשתות, תכף לנטילת ידים ברכת המזון. וכן אם אמרו תן יין שנברך ברכת המזון נאסר להם לשתות בלא ברכה, כמו שביארנו בהלכות ערב פסחים. היה אוכל מיני פרפראות לפני המזון ולאחר המזון, כגון שהיה אוכל מיני מגדים ומיני ירקות קודם סעודתו להמשיך לבו לסעודה, וכן אם היה אוכל לאחר סעודתו לקנח הפת, הרי זה אם בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון שאוכל לפני ברכת המזון, ואע"פ שאין ברכת המזון פוטרתו, מפני שלא היה דעתו עליו מתחלה, ברכת הפרפרת שלפני המזון פוטרתו, לפי ששניהם מין אחד, כמו יין שלפני המזון ויין שלאחר המזון, או שהיו שני מינין וברכותיהן שוות. אבל אם אין ברכותיהן שוות, כגון שהיה הראשון פרי אדמה והשיני פרי העץ, אין פוטרין זה את זה, שהרי אם היו לפניו צנון וזית ובירך על הצנון חוזר ומברך על הזית, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ב.
<h2>דף מב:</h2>
היה נמלך בתוך סעודתו על כל כוס וכוס, שלא היה דעתו לשתות אלא כוס אחד, ואחר כך נמלך לשתות עוד כוס אחר, הרי זה מברך על כל כוס וכוס. וכבר ביארתי בהלכות ערב פסחים, שאינו צריך לברך לבסוף על כל כוס, אלא בברכה אחת פוטר את כולם על הברכה האחרונה.
עשרה שהיו מהלכין בדרך, אע"פ שאוכלין כולן מככר אחד ואע"פ שישבו לאכל, כל אחד ואחד מברך לעצמו. קבעו מקום ואמרו נלך לאכל במקום פלוני והלכו וישבו שם, הרי זה קביעות, ואע"פ שכל אחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולן. ואם הסבו אע"פ שלא קבעו מקום, אלא ישבו פתאום והסבו שם, אחד מברך לכולן, שההסיבה היא קביעות. וכן ביין וכן בשאר דברים ההסיבה היא קביעות, ואחד מברך לכולן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ד. ונראה בעיניי שלא נאמרה ההסיבה אלא לבני אותן המקומות שדרכן לישב על המטות ושוכבין מטין על צדיהן, אבל אנו שאין דרכינו בהסבה אלא על גבי ספסלין וכיוצא בהן, ישיבתנו היא הסיבתנו, חוץ מלילי הפסח שצריכין להסב זיכר לחירות, כמבואר בקונט' הראייות בראיית י"ג. ועוד אני אומר, שאף במקום שדרכן להסב אם היו מקצתן מסובין ומקצתן אינן מסובין אחד מן המסובין מברך לכולם, ומוציא בין המסובין בין שאינן מסובין. וכן השמש שעומד [ומשמש] על המסובין יוצא בברכת המברך. ומז"ה אומר שאין צריכה הסיבה וקביעות מקום לברך אחד לכולן אלא בברכת המוציא, אבל בברכת המזון אע"פ שלא היסבו ולא קבעו מקום אחד מברך לכולן.
<h2>דף מג.</h2>
כיצד היו נוהגין בהסיבה, אורחין המזומנין לסעודה, אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו כולן. בא להם מים, כל אחד נוטל ידו אחת שרוצה לקבל בה את הכוס, כמו שביאר המורה. בא להם יין כפי המנהג שלהם, כל אחד מברך לעצמו הואיל ולא היסבו. עלו [משם] והיסבו במקום אכילתן, בא להם (יין) [מים] אע"פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו שהוא צריך לוכל בהם. בא להם יין, אע"פ שכל אחד בירך לעצמו, עכשיו אחד מברך לכולן הואיל והיסבו. אם לא בא להם יין אלא בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לפי שאין בית הבליעה פנוי ואין אחד ראוי לשמוע ולענות לחבירו. בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולן, כמו שביארתי. ומז"ה אומר שלא אמרו אחד מברך לכולן אלא בברכה שלפניהן, אבל בברכה שלאחריהן כל מקום שאין שם ברכת הזמון אין אחד מברך לכולן, אלא כל אחד מברך לעצמו. ואין ש[י]טת התלמוד כדבריו, אלא אף בברכה אחרונה שליין ושלשאר פירות אחד מברך לכולן, והוא שיהיו שלשה או יותר מכן, שהן חשובין אגודה וראוי לומר בהם (ברוך) ברוב עם הדרת מלך, אבל אם היו שנים מצוה ליחלק, וכל אחד מברך לעצמו בין בברכה שלפניהם, כגון ברכת המוציא ושאר ברכות, בין בברכה שלאחריהן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. וכל הברכות הן מוטלות על הגדול שבסעודה, אם רצה מברך הוא ואם רצה נותן רשות למי שירצה, בקונטרס הראייות בראיית ט"ו. נתן רשות לאחד ליטול ידיו תחלה במים אחרונים הוא מזומן לברך ברכת המזון, ואין הולכין אחר הבוצע, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. וכן אם נתן רשות לאחד לברך על היין הבא להם לאחר המזון, הוא מברך על ריח מוגמר, שהיה דרכן להביא לאחר הסעודה להריח בו. וכן נראה בעיניי, שאם נתן רשות לאחד לברך על היין הבא להם לפני המזון הוא מברך על הפת, אבל ברכת המזון מברך מי שהרשה ליטול במים אחרונים, כמו שביארנו. אורח שנתארח אצל בעל הבית בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך את בעל הבית, ואומר יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ויצליח מאוד בכל מעשיו [ובכל נכסיו ויהיו] נכסיו מוצלחין וקרובין לעיר, ואל ישלוט שטן [לא במעשה ידיו ולא] במעשה ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום חטא ועבירה ועוון מעתה ועד עולם. וכל המזומן בבית אוהביו או בבית קרוביו הרי הוא בכלל אורחין, וראוי לומר כן, וזה מבואר בפרק שלפנינו.
מאימתי מברכין על ריח המוגמר משתעלה תמרתו קודם שיריח בו. ומז"ה אומר שאין מברכין על המוגמר בורא עצי בשמים אלא בורא מיני בשמים, לפי שהעצים הם נשרפין ואינן בעין, ולפי שיטת רבינו יצחק מברכין עליו בורא עצי בשמים, וכן נראה בעיניי עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיית ט"ו. וכן עצי אפרסמון והדס מברכין עליהן בורא עצי בשמים. והמוסקו מברכין עליו בורא מיני בשמים, הואיל ומין חייה הוא. ושמן אפרסמון מברכין עליו בורא שמן ערב. שמן מבושם, בין שהבושם כבוש לתוכו בין שהבושם טחון לתוכו מברכין עליו בורא עצי בשמים, ואם לא היה שם ממשו שלבושם כל עיקר, אלא קלט השמן ריחו ואחר כך ניטל הבושם ממנו, מברכין עליו בורא מיני בשמים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ז. כל בשמים שהקלח שלהן קשה כקלחים שלפשתן מברכין עליהם בורא עצי בשמים, שנ' ותטמנם בפשתי העץ. וכל שהקלח שלהן רך כירק מברכין עליהם בורא עשבי בשמי', כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"א. לפיכך חבצלת שלגן שהקלח שלו קשה מברכין עליו בורא עצי בשמים [והגדל בשדה שהקלח שלו רך מב"ע בורא עשבי בשמים]. (מג:) וכן סגלי, שקורין ויאול מברכין עליהן בורא (עצי) [עשבי] בשמים. נבורתא שקורין קושני וכן חלפי מים שקורין רוסא מרינא, מברכין עליהם בורא עצי בשמים. וכן בסיליקו שלנו שהקלח שלו קשה מברכין עליו בורא עצי בשמים. וכן נראה בעיניי שהשרפים שלבשמים, כגון הלבונה וכיוצא בה, מברכין עליהן בורא עצי בשמים, כמבואר בקונט' הראיו' בראיית י"ח. ומז"ה אומר בפסקיו שכל דבר שהוא מסופק לו אם הוא עצי בשמים או מיני בשמים מברכין עליו בורא מיני בשמים. המריח אתרוג או חבוש, שקורין בלעז קוטונייו, ובלעז יוני קירוני, מברך שנתן ריח טוב בפירות.
<h2>דף מג:</h2>
מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שמלבלבין, אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. הביאו לפניו שמן מבושם שאין בתוכו בושם, שמברכין עליו בורא מיני בשמים, והדס שמבר' עליו בורא עצי בשמים, מברך על השמן וחוזר ומברך על ההדס, שהשמן נהנה בסיכתו ובריחו, כמבואר בקונט' הראייות בראיית י"ט. הביאו לפניו שמן ויין, אוחז היין בימינו ושמן בשמאלו, ומברך על היין [ושותהו] ואחר כך מברך על השמן וסכו ומריח בו וטח[ו] בראש השמש. ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק. אילו דברים גנאי לתלמיד חכם, אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכור, והוא שהיה מבושם בבגדו או בשערו, אבל בגופו הזיעה מעברתו. ואל יצא במנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי, והוא שיהיו הטלאים על פני המנעל, אבל אם היו בקרקעיתו אין חוששין לו. וכן בימות הגשמים אין חוששין לו (אלא) אפילו הטלאי' הם על גבי המנעל, ואין בהם משום גנאי אלא בימות החמה. וכן אל יצא יחידי בלילה, משום חשד זונה. ואם היה זמנו קבוע לילך לבית רבו אין חוששין לו משום חשד. ואל יספר עם אשה בשוק, ואפי' עם אשתו, ואפילו בתו, ואפילו אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. וכן אל יכנס באחרונה לבית המדרש, ואל יסב בחברה שלעמי הארץ, לפי שנמשך אחריהם ומפנה לבו לבטלה. ואל ילך בקומה זקופה, שנ' מלוא כל הארץ כבודו. ואל יפסיע פסיעה גסה. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים שנ' היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה ואע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא רצתה לגלות לרבים.
<h2>דף מד.</h2>
כל שהוא ע[י]קר ועמו טפלה, מברך על הע[י]קר ופוטר את הטפילה. לפיכך פת פוטרת כל מיני מאכל שהיה דעתו עליהם מתחלה, שהפת הוא ע[י]קר הסעודה, וכל מיני מאכל טפלין הן אצלו. וכן אם היה אוכל צנון וזית, אם היה עיקר אכילתו הצנון ואינו אוכל הזית אלא להעביר חריפות הצנון, הרי זה מברך על הצנון ופוטר את הזית. אוכלי פירות גניסר, שהם מתוקין ביותר, ואוהבין לאכל מליח מרוב מתיקות הפירות, אם היה לפניהן מליח ופת מברכין על המליח ופוטרין את הפת, שהמליח חביב עליהן ביותר, והוא עיקר אכילתן, והפת טפילה לו.
הענבים והתאנים והרמונים והזתים והתמרים, בתחלה מברך עליהם בורא פרי העץ כשאר פירות האילן, ולבסוף מברכין עליהן ברכה אחת מעין שלש, לפי שהן מז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל. כיצד מברך מעין שלש, בא"י על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתתה לעמך ישראל לנחלה, רחם י' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מכונך והיכלך, ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו בתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונברכך עליה, כי אל טוב ומטיב אתה, בא"י על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותמין על הארץ ועל פירותיה, ועל היין מברכין לבסוף על הגפן ועל פרי הגפן כול', עד על הארץ ועל הפירות. ועל הדייסא או תבשיל שלחמשת המינים, שמברכין עליהם בתחלה בורא מיני מזונות, מברכין עליהן לבסוף על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כול', וחותם לבסוף על הארץ ועל המחיה, כדברי רבינו יצחק וכן רוב המפרשים. ומז"ה אומר שחותם גם באילו על הארץ ועל הפירות, ודברי רבינו יצחק עיקר, כמבואר בקונט' הראייות בראיית כ'. יש אומרין אם אכל פירות של שבעת המינים ושתה יין ואכל גם דייסא שלחמשת המינין, כוללן כולן בברכה אחת, ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן [על העץ ועל פרי העץ] ועל תנובת השדה כו', וחותם גם כן על הארץ ועל המחיה ועל הפירות. ואין שטת התלמוד כדבריהם, אלא צריך לברך על כל דבר ודבר בפני עצמו, שאין מצוות חבילות חבילות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית כ'. וברכה אחרונה שלפת, שהיא ברכת המזון, וכן ברכת שבעת המינין, שהיא ברכה אחת מעין שלש, ברכה זו מן התורה היא, שנ' ואכלת ושבעת וברכת. ואם נסתפק לו אם בירך אם לא, חוזר ומברך מספק, מפני דהיא מן התורה. אבל ברכה הראשונה, וכן שאר כל הברכות, ואפי' האחרונות, מדברי סופרים הם, ואינו חוזר ומברך מספק, כמבואר בקונט' הראייות בתחלת הפרק. השותה מים לצמאו מברך בתחלה שהכל נהיה בדברו, ולבסוף מברך בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות נפש כל חי בא"י מלך אל חי לעולמים. ואם שתה להבליע לוגמתו, שחונקתו, אינו מברך כלום לא לפניו ולא לאחריו. וכן כל פירות האילן שאינן משבעת המינים, וכן כל פירות האדמה ושאר מיני אוכלין שאינן משבעת המינים, מברך עליהן לבסוף בורא נפשות רבות. ואפילו מחמשת המינין, אם לא בישלן כעין דייסא אלא בישלן בעינן ולא נימוחו, הואיל ואין מברכין עליהן בתחלה בורא מיני מזונות אין מברכין עליהן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.
<h2>דף מד:</h2>
כל שטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו, חוץ מריח הבשמים, שמברכין על ריחן בתחלה ואין מברכין עליהן לבסוף. וכן על המצוות, כגון על הנחת תפילין, ועל מצות ציצית, ונטילת לולב ושאר כל המצוות, מברכין עליהן בתחלה ואין מברכין עליהן לבסוף. ובני ארץ ישראל היו מברכין כשהיו מסלקין תפיליהן אקב"ו לשמור חוקיו. ונראה בעיניי שאין אדם [חייב] לברך על סילוקן, ואם רצה לברך מברך, ואין בזה משום ברכה לבטלה. ושאר כל המצוות אינו ראוי לברך כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיית כ"א.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת, אע"פ שכל אחד אוכל מככרו, חייבין לזמן, ואין מזמנין אלא על הפת, שמברכין עליו ברכת המזון. כיצד מזמנין, המברך אומר נברך שאכלנו משלו [והן עונין אחריו] ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר המברך ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עד לבסוף. וכן אם היו יותר משלשה עד עשרה. היו עשרה או יותר מכן, מזמנין בהזכרת השם, שהמברך אומ' נברך אלהינו שאכלנו משלו והן עונין אחריו ברוך [אלהינו] שאכלנו משלו ובטובו חיינו, כעניין שהוא מברך כך עונין אחריו.
העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, שנ' ונרוממה שמו יחדו. וכן המתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אין המתרגם יכול להגביה קולו כנגד הקורא ימעט הקורא קולו ויקרא.
השמש שעומד ומשמש על גבי שנים הרי זה אוכל עמהן, אע"פ שלא נתנו לו רשות כדי להצטרף עמהן לזימון. היה משמש לשלשה, אינו אוכל עמהן אלא אם כן נתנו לו רשות.
<h2>דף מה:</h2>
היו פחות משלשה [אין מזמנין כל עיקר. ועד היכן ברכת זימון שאין אומרין אותה בפחות משלשה] עד שפותח בברכת הזן, שאין אומרין בפחות משלשה ברוך שאכלנו משלו וכל אותן הדברים, אלא פ[ו]תחין בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו עד לבסוף, כמבואר בקונטרס הראייות. היו שלשה בלא המברך, יכול לומר המברך ברכו שאכלנו משלו. ואם היו עשרה בלא המברך, יכול לומר המברך ברוך אלהינו, ואעפ"כ אינו טוב שיוציא עצמו מן הכלל, אלא יאמר נברך אלהינו. ואם היו פחות מעשרה אומר נברך שאכלנו [משלו].
שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לשוק, קורין לו ומזמנין עליו, והוא שקורין לו ועונה שלא נתרחק הרבה. היו עשרה ויצא אחד מהן לשוק אין מזמנין עליו עד שיבא אצלם, לפי שהן צריכין לזמן בהזכרת השם. שלשה שאכלו כאחת ורצו השנים לברך והשלישי עדיין אוכל, הרי זה מפסיק סעודתו ועונה עמהן, כדי שיברכו ברכת הזימון, ואחר שעונה עמהן ומזמן חוזר לסעודתו ואחר שגומר סעודתו מברך ברכת המזון לעצמו ומתחיל מברכת הזן כמבואר בקונטרס הראייות. הוצרך אחד מן השלשה להקדים ולברך אין השנים מפסיקין סעודתן להצטרף עמו לזימון, ואם רצו להפסיק מפסיקין ועונין לו ואחר כך חוזרין לסעודתן.
בני הסעודה שהיו מברכין ומזמנין על סעודתו ובא אחד מן השוק עליהן, אם נמצא שם כשהמברך אומר נברך שאכלנו עונה הוא ברוך ה' המבורך, ואם מצאן כשעונין אחריו ברוך שאכלנו עונה אחריהן אמן. העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, ואם ענה בסוף ברכותיו הרי זה משובח. והמברך ברכת המזון עונה אמן אחר ברכת בונה ירושלם, שהיא סוף ברכותיו, לפי שברכת הטוב והמטיב מדברי סופרים היא, ואינה בכלל הברכות, ועונה אמן להודיע שהיא מדברי סופרים, ואין הפועלים חייבין בה. והמורה אומר שכן ראוי לענות אחר ברכות שלקרית שמע שחרית וערבית. ורבינו משה אומ' אחר ברכה אחרונה שלקרית שמע ערבית, וכן נראה בעיניי עיקר, שאין לענות אמן אחר גאל ישראל שלשחרית, שאין ראוי להפסיק בין גאולה לתפלה, ואפילו להשיב שלום. ויותר ראוי להפסיק בין ברכה לברכה ממה שראוי להפסיק בין גאולה לתפלה, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל [אחר] ברכה אחרונה שלקרית שמע שלערבית ראוי לענות אמן, שהרי תקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ועוד אמן יהא שמיה רבה מברך.
<h2>דף מו.</h2>
אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהן לבנו ולבתו שלבעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזימן [שלשה] אורחים בשני בצורת ולא היה לו ליתן לפניהם אלא שלש בצים, בא בנו שלבעל הבית ועמד לפניהם, נטל אחד מהם חלקו ונתנו לו, וכן שיני וכן שלישי, בא אביו ומצאו שהיה עוסק אחד בפיו ושנים בידו, חבטו בקרקע ומת, כיון שראתה אמו כך עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. על דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל, וכל זה מבואר בפרק גיד הנשה [חולין צ"ד.].
ארבעה שאכלו ולא היה יודע [אחד מהן] כל ברכת המזון, אלא [כל] אחד יודע [ברכה אחת, אחד יודע] ברכה ראשונה ואחד שנייה ואחד שלישית [ואחד רביעית] הרי אילו מברכין כל אחד ברכתו ויוצאין.
כל הברכות כולן פותח בהם בברוך וחותם בהם בברוך, חוץ מברכת הפירות וברכת המצוות, שהם ברכות קטנות, ופותח בהם בברוך ואינו חותם בהם בברוך. וברכה הסמוכ' לחברתה חותם בה בברוך ואינו פותח בה בברוך, וברכה אחרונה שלקרית שמע הרי היא ברכה הסמוכה לחברתה.
<h2>דף מו:</h2>
בבית האבל אומ' המלך החי הטוב והמטיב לכל, אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבין להודות לו ולברכו.
נוהגין היו בצרכי הסעודה שהיה דרכן להסב במטות. ובזמן שהן שתי מטות, הגדול מיסב בראש ושיני לו למטה הימנו. ובזמן שהן שלש מטות, הגדול מיסב באמצע ושיני לו למטה הימנו ושלישי לו למעלה הימנו, כמו שביאר מז"ה.
מים הראשונים מתחילין מן הקטן, שאם יתחילו מן הגדול צריך לשמור ידיו עד שיטלו כולם. מים אחרונים, בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול, בזמן שהן מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין לחמשה, וכשמגיעין לחמשה חוזרין ומתחילין מן הגדול, והוא מזומן לברכה. ואם רצה נותן רשות לאחר ונוטל ידיו תחלה לחמשה ומברך ברכת המזון. והמזומן לברך ברכת המזון (וחזר) [וקדם] חבירו ובירך, חייב ליתן ארבעים זהובים, כמו שביארנו בהלכות כיסוי הדם. ונראה בעיניי שאין דנין דיני קנסות [הללו] בזמן הזה. אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים, אלא בפתח הראוי למזוזה, וכן אין מכבדים בידים מזוהמות. שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע וגדול ממנו בימינו וקטן משמאלו. ולא שילכו בצדו ממש, שהמהלך כנגד רבו הרי זה בור והמהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח, אלא הולכין בצדו אחריו מעט.
<h2>דף מז.</h2>
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין, ויש לו לבצוע ממקום שהפת אפויה היטב, כמו שמבואר בפרק חלק [סנהדרין ק"ב:]. אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. בירך על הפת לפרוש ממנו מצד אחד, ולא עלה בידו והוצרך לפרוס ממנו מצד אחר, הרי זה צריך לחזור ולברך. וקודם שיברך צריך לומר על הברכה הראשונה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה. היה רוצה לשתות מאמת המים ובירך על המים, אע"פ שהמים שבירך עליהם הלכו להם ושותה מן המים [הבאים] אין צריך לחזור ולברך, שהרי לכך היה דעתו מתחלה, וכל זה מבואר בתלמוד ארץ ישראל. לפי זה אם בירך על האוכל קודם שיבא לפניו ואחר כך בא לפניו אין צריך לחזור ולברך, שהרי לכך היה דעתו מתחלה כמבואר בקונטרס הראייות. הבוצע הוא פושט ידו תחלה בקערה, ואם בא לחלוק [כבוד] לרבו או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו. שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין זה לזה, שאין השנים ממתינין לאחד. שנים שאכלו וגמרו סעודתן, עד שלא הסיחו דעתן מלאכל יכול האחר לוכל עמהן ולהצטרף עמהן לזימון. משהסיחו דעתן מלאכל, כגון שאמרו לברך, או שנטלו מים אחרונים, אין אחר יכול להצטרף עמהן לזימון. וגדול הסעודה מברך ברכת המזון, אע"פ שבא ואכל בסוף הסעודה.
אין עונין אמן חטופה, שקורא האלף בחטף. ולא אמן קטופה, שמחסר קריאת הנון. ולא אמן יתומה, שלא שמע הברכה ועונה עם שאר העונים, ולא יזרוק הברכה מפיו במהירות שדומה עליו כמשאוי. וכל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים, חטופה יתחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו, וכל המאריך בה מאריכין לו ימיו ושנותיו. והמאריך יותר מדאי אינו אלא טועה. ואומרין הגאונים, שלא אסרו לענות אמן יתומה אלא על ברכה שצריך לצאת בה ידי חובתו, אבל אם יצא כבר מותר לענות אמן יתומה, שהרי כשהיו רוב עם באלכסנדריאה שלמצרים היו מניפין בסודרין להודיע להם שצריכין לענות אמן, כמו שמבואר בפרק החליל, וכן היא בפרק שלפנינו, שעונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ שאין שומעין הברכה. וכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק אילו נאמרין, בהלכה ברכת כהן גדול. אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ואם היה מברך על היין וכל אחד כוס[ו] בידו, [שותה כל אחד מכוסו ואין צריכן להמתין למברך, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, בפרק שלמעלה].
<h2>דף מז:</h2>
השמש שאכל כזית מצטרף לזימון, פחות מכזית אינו מצטרף. לא יתן אדם פרוסה לתוך ידו שלשמש אלא [אם] כן יודע בו שנטל ידיו. והשמש מברך על כל כוס וכוס שנותן לו הבעל הבית ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. לא יתן אדם פרוסה לשמש בעוד שהכוס בידו, [בין שהכוס בידו] שלשמש בין שהכוס בידו שלבעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ועניין זה מבואר בפרק כל הבשר. ונראה בעיניי שלא אמרו לברך על כל כוס וכוס או על כל פרוסה ופרוסה אלא על ברכה ראשונה, אבל על ברכה אחרונה אינו מברך אלא ברכה אחת לבסוף, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק כל הבשר ובפרק ערבי פסחים. הכל משהין לפני השמש, חוץ מבשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז, שאין להשהותן בפני השמש עד גמר סעודה אלא נותן לו מיד. וכן כל דבר שיש לו [ריח] ויש לו קיוהא שהשמש מתאוה להם. והנותן לשמש מכל מין ומין הרי זה משובח. וכן המקדים לתת לו קודם גמר סעודה הרי זה משובח, וכל זה מבואר בפרק אע"פ.
הכותי אין מצרפין אותו לזימון, שכבר גזרו על הכותים ועשאום כגוים גמורים לכל דבריהם, כמו שמבואר בפרק הכל שוחטין. וכן גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו, שאינו גר עד שימול ויטבול. הנשים והעבדים אין מצרפין אותן לזימון, אבל אם רצו הנשים לזמן לעצמן מזמנות, וכן העבדים אם רצו לזמן לעצמן מזמנין. אבל נשים ועבדים [וקטנים], אם רצו לזמן כאחת אין מזמנין, שאינן ראויין להועד יחד מפני הפריצות. עם הארץ אין מצרפין אותו לזימון, ואפילו אם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים ללמוד מהם תלמוד הרי זה עם הארץ. ורבינו חננאל כתב שאין חכמים נזהרין עכשיו על דבר זה, אלא מזמנין אפי' על עם הארץ ברור. ונראה בעיניי שהעולם סמכו בזה על דברי המיקל, שאמרו אי זה הוא עם הארץ כל שאינו קורא קרית שמע שחרית וערבית, ואם אינו קורא קרית שמע שחרית וערבית אפי' בזמן הזה אין מזמנין עליו, שאין לנו על מי (נ)[ל]סמוך, כמבואר בקונטרס הראייו'.
אין מזמנין אלא על דבר המותר באכילה, אבל דבר האסור באכילה אין ראוי לברך עליו ולזמן עליו, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. וכן מי שגזל סאה שלחטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה', כמו שמבואר בתחלת פרק הגוזל עצים. לפיכך אם אכל טבל, שהן פירות שלא נתעשרו במקום שחייבין לעשר, או שאכל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומת מעשר, או שנטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה והקדים המעשר [לתרומה] אחד שנדגן. וכן מעשר שיני והקדש שלא נפדו כהלכתן, הרי כל אילו אכילתן באיסור ואין מברכין ואין מזמנין עליהן, ואפי' טבל האסור מדברי סופרים. הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו, לפי שרוב עמי הארצות מעשרין הן. וכן מעשר ראשון שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, והקדים המעשר לתרומה בשבלים, מותר באכילה ומברכין עליו ומזמנין עליו. וכן מעשר שיני והקדש שנפדו, אע"פ שלא נתן את החומש אין החומש מעכב, ומותרין באכילה.
העבד אינו מצטרף בין לשלשה בין לעשרה. נכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ורצה לשחרר עבדו להשלימו לעשרה הרשות בידו, ואע"פ שהמשחרר עבדו עובר בעשה, שנ' לעולם בהם תעבודו, במקום מצוה מותר לשחררם. לעולם ישכים אדם ויקדים לבית הכנסת, כדי שיימנה עם עשרה ראשונים [שכל הנמנה עם העשרה הראשונים] נוטל שכר כנגד כולם.
<h2>דף מח.</h2>
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ומצרפין אותו בין לשלשה בין לעשרה. אין עושין אותו עיקר אלא סניף, שאין מצרפין שני קטנים אלא קטן אחד, בין לשלשה בין לעשרה, כמבואר בקונטרס הראייות. ובבית הכנסת אינו מצטרף עד שיביא שתי שערות, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל.
היו מצטרפין לעשרה צריכין שיהיו שבעה אוכלין דגן, [כדי שיהא רוב הניכר אוכלין דגן], אבל אם היו ששה אוכלין דגן וארבע' אוכלין ירק אינן מצטרפין. הבא להוציא אחרים ידי חובתן [צריך] שיאכל כזית דגן, אבל אם אכל ירק ושתה יין ואכל פחות מכזית דגן אינו מוציא אחרים ידי חובתן מברכת המזון. ואם אכל כזית דגן מוציא אחרים, אע"פ שאכלו כדי שובען ונתחייבו בברכת המזון מן התורה, כמו שביארו המורה ומז"ה. וכן נראה בעיניי, שהאוכל אכילה גסה שאינו צריך לאותה אכילה מוציא אחרים ידי חובתן, והוא שנהנה גרונו באותה אכילה, אבל אם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינו ראוי לברך על אותה אכילה לא לפניה ולא לאחריה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מח:</h2>
אפי' אכל עלה שלירק ושתה כוס שליין מצטרף לזימון, בין לשלשה בין לעשרה. ויש אומרין שאינו מצטרף אלא לעשרה, אבל לשלשה עד שיאכל כזית דגן, ואין שטת התלמוד כדבריהם, כמבואר בקונטרס הראייות.
ברכת המזון היא ארבע ברכות, ראשונה ברכת הזן ופותח בה בברוך וחותם בה בברוך. שנייה היא ברכת הארץ, וחותם בה בברוך ואינו פותח בה בברוך, לפי שהיא ברכה הסמוכה לחברתה. וצריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף, שאומרין בפתיחתה נודה לך י' אלהינו, ולבסוף אומר על הכל י' אלהינו אנו מודים לך. והפוחת לא יפחות מהודאה אחת, והפוחת מאחת הרי זה מגונה, וחותם בה על הארץ ועל המזון. וכל שלא אומר ארץ חמדה טובה ורחבה [ברית ותורה] בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, שעל ידי ברית מילה וזכות התורה ניתנה הארץ לישראל, וצריך שיקדים ברית לתורה. ברכה שלישית היא ברכת בונה ירושלם, ופותח בה רחם י' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך, ובין שאמר על ישראל עמך בלבד, ובין שאמר על ירושלם עירך בלבד, בין שאמר שניהם לא יאמר בחתימתה מושיע ישראל ובונה ירושלם, שאין חותמין בשתים, אלא אומ' בונה ירושלם בלבד. וכל שלא אמר מלכות בית דוד בברכת בונה ירושלם לא יצא ידי חובתו. אע"פ שאין חותמין בשתים בשבת וראש חודש חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים, שעניין הקידוש הכל אחד הוא. ברכה רביעית שלברכת המזון היא ברכת הטוב והמטיב, ופותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך, ואע"פ שהיא ברכה הסמוכה לחברתה לא ניתקנה עם שאר ברכות, לפי ששאר ברכות הן מן התורה, אבל זו תקנת חכמים היא, שתיקנו אותה אחר חרבן הבית, כשהיתה הסנהדרין ביבנה, כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ותיקנו [בברכת המזון] הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. וצריך לומר בה שלש מלכייות אחת בפתיחתה שפותח בה ואומר בא"י אמ"ה כדין כל ברכה שפותח בה בברוך. ועוד אומר מלכנו מחסנו אדירנו כול' עד [המלך] הטוב והמטיב לכל, שאומר בה מלכות אחת כנגד בונה ירושלם ומלכות אחת כנגד ברכת הארץ, הואיל ומזכיר בה מלכות בית דוד בבונה ירושלם ראוי היה להזכיר מלכות שמים בכל ברכה וברכה.
בשבתות וימים טובים, כשמברך ברכת בונה ירושלם, פותח בה בנחמה ומסיים בנחמ', שמתחיל ואומר נחמנו י' אלהינו וחותם בה מנחם עמו ישראל בבניין ירושלם, ואומר בה קדושת היום באמצע, בשבת רצה והחליצנו, וביום טוב אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא, ואין מזכירין שלשבת ויום טוב אלא בברכת המזון, אבל בברכה אחת מעין שלש אין מזכירין, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מט.</h2>
טעה ולא הזכיר שלשבת בשבת [עד] שחתם בבנין ירושלם אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש, בא"י מקדש השבת. וכן אם טעה ולא הזכיר שליום טוב, אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לישראל לשמחה ולששון בא"י מקדש ישראל והזמנים. וכן אם טעה ולא הזכיר שלראש חודש עד שחתם בבונה ירושלם אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה. במה דברים אמורים כשלא פתח בברכת הטוב והמטיב, [אבל אם פתח בברכת הטוב והמטיב] אינו מברך שלשבת או שליום טוב או שלראש חודש, אלא בשבת וביום טוב מחזירין אותו וחוזר ומברך ברכת המזון מתחלתן, שהרי סיים ברכת המזון בטעות. ונראה בעיניי שאינו חוזר ומברך ברכת הזימון, שכבר יצאו ידי זימון. בראש חודש אין מחזירין אותו, שהטועה ואינו מזכיר שלראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו, טעה ולא [הזכיר] שלראש חודש בתפלה מחזירין אותו.
<h2>דף מט:</h2>
עד כמה מזמנין ומברכין ברכת המזון, עד כזית. וחיובו מדברי סופרים, שמן התורה אינו חייב עד שישבע, שנ' ואכלת ושבעת וברכת, כמו שמבואר בפרק מי שמתו. והאוכל זית עצמו אינו מברך עליו לבסוף, [שהרי] אם יטול גרעינו אין בו שיעור זית. ואם היה גדול, שאפילו אם יינטל גרעינו יש בו שיעור זית, מברך עליו לבסוף שהזית ששיערו בו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, כמו שמבואר בפרק שלמעלה.
<h2>דף נ.</h2>
מברכותיו שלאדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא, [אם] אמ' ובטובו [חיינו] הרי זה תלמיד חכם, אמ' ומטובו חיינו הרי זה ב[ו]ר, שנראה כאומר שלא נתן לו אלא מקצת טובו ולא כל טובו. וכן אם אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם, [אמר למי שאכלו משלו ה"ז בור, שנראה כמברך לבעל הבית או לאדם אחר]. על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור, שנראה כמי שמברך המזון. ואם היו עשרה, הואיל ומברך בהזכרת השם, שאומ' נברך אלהינו, יכול לומר על המזון שאכלנו משלו אם ירצה. בבית הכנסת, כשפותח שליח ציבור בברכות שלקרית שמע, אומר ברכו את ה' המבורך, והן עונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ונראה בעיניי שאין אומ' ברכו אלא ברוך, כעניין שכתבנו, אלא אם יהיו עשרה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן הקורא בספר תורה אומר ברכו את ה' המבורך והן עונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת חבירו, ואם היו שניהן בקיאין ויודע כל אחד לברך לעצמו, מצוה ליחלק ומברך כל אחד לעצמו. שלש חבורות שלשלשה שלשה בני אדם, שאכלה כל חבורה לעצמה, ואחר כך באו אחד מכל חבורה ונועדו כאחד, אינן רשאין ליחלק לברך כל אחד לעצמו, אלא מברכין כאחד ומזמנין כאחד, שהרי נתחייב כל אחד לזמן עם חבורתו, ואם זימן אחד מהן עם חבורתו יצא ידי זימון ואינו יכול לזמן עם השנים שנועדו עמו. ונראה בעיניי שכך ראוי לומר בחבורה שלחמשה בני אדם שאכלו כאחד, וקדמו שלשה מהן וזימנו לעצמן, והשנים אוכלים עדין, אינו יכול להצטרף אחד מאותם השלשה לזמן אחר כך עם אותן השנים, הואיל ויצאו ידי זימון, כמבואר בקונטרס הראייות. היו שלשה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, הרי זה מצטרף עמהן לזימון, הואיל והוא לא יצא ידי זימון מוציא את אחרים, אבל הוא לא יצא ידי זימון, שאין זימון למפרע [לזמן אחר שבירך. וכן אם ברכו שלשתן כל אחד לעצמו אינן יכולין לחזור ולזמן, שאין זימון למפרע], אלא מתחלה מברך אחד מהן לכולן, כדי ש[י]היו מזמנין כאחד, ואפילו אם היו שלשתן שוין אחד מהן מברך.
ששה שהיו אוכלין כאחד רשאין ליחלק, שהרי אין זימון בטל מהם, אלא כל שלשה מזמנין לעצמן, וכן אם היו עד עשרה. היו עשרה, אינן רשאין ליחלק, שהרי נתחייבו לזימון בברכת השם, וכן עד עשרים. היו עשרים רשאין ליחלק, שכל עשרה מזמנין לעצמן. ומעשה בתלמידי חכמים, שהיו אוכלין בסעודתו שלראש הגלות, והיה שם עם רב, ומפני רוב העם לא היו יכולין לשמוע ברכת המברך, והיו מקדימין לזמן לעצמן בעשרה, ובזמן שלא היו המסובין רוב עם היו נחלקין לשלשה ומזמנין בלא הזכרת השם, שאם היו מזמנים בעשרה היה מרגיש בהם ראש הגלות, והיה מקפיד על שלא היו ממתינין לברך עמו.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו מצטרפין לזימון, בין לשלשה בין לעשרה, ואם לאו אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן. ואם השמש ביניהן השמש מצרפן לזימון, אע"פ שאין אילו רואין את אילו כל עיקר.
<h2>דף נ:</h2>
אין מברכין ברכת המזון על היין עד שיתן לתוכו מים, שיהא נוח לשתייה, אבל מברך עליו בורא פרי הגפן בין יש בו [מים] בין אין בו מים. אסור לאדם להפסיד האוכלין. לפיכך הבא ליטול ידיו לתפלה או לקרית שמע אל יטול ידיו ביין, בין יש בו מים בין אין בו מים. וכן אסור לפצוע זתים כדי לשפשף אדם ידיו בהן, מפני שהן נפסדין. וכן אין מפררין את הפת לשפשף אדם ידיו בו. אבל עושה אדם כל צרכו בפת במקום שאין בו הפסד ואין בו מנהג בזיון, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת התלמוד בפרק במה טומנין. ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין בשר חי על הפת לפי שהוא נמאס. וכן אין מעבירין כוס מלא על הפת, שמא ישפך עליו וימאס. וכן אין סומכין את הקערה בפת, שמא תשפך עליו וימאס. ואין מזרקין את הפת, אע"פ שאינו נמאס בזריקתו. אין נוהגין בו מנהג בזיון, אבל שאר פירות שאין נמאסין בזריקתן, כגון הרמונים וכיוצא בהן, מותר לזרקן. והנמאסין בזריקתן, כגון ענבים ותאנים וכיוצא בהם, אין זורקין אותן, משום הפסד אוכלין. ממשיכין יין בצנורות לקראת חתן ולקראת כלה וזורקין לפניהן קלייות בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, אבל לא סלתות ולא חתיכות ולא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. מי ששכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם היו דברים שאינם נמאסין פולטן ומברך עליהם ואחר כך אוכלן, משום שנ' ימלא פי תהלתך. ואם היו דברים הנמאסין מסלקן לצד אחד לתוך פיו ומברך עליהן ואוכלן. ואם היו משקין בולען בלא ברכה, שכל ברכה שמברכין על האוכלין ועל המשקין בתחלה (הם) מדברי סופרים היא, ובמקום שאי אפשר בולען בלא ברכה, ואל ישליכם מתוך פיו להפסידם.
<h2>דף נא.</h2>
מי שאכל ושכח ולא בירך ברכה שלפניה, הרי זה מברך בשעה שנזכר בתוך סעודתו. ואם לא נזכר עד שנגמר סעודתו שוב אינו מברך ברכה שלפניה, אבל מברך ברכה שלאחריה. עשרה דברים נאמרו בכוס שלברכה, טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ואוחזו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ומשגרו לבני ביתו במתנה. הדחה הוא מבפנים, ושטיפה מבחוץ. וחי הוא עד ברכת הארץ, וכשמתחיל בברכת הארץ נותן לתוכו מים. ועיטור הוא שמעטרו בתלמידים או בכוסות. ועיטוף הוא שהמברך מתעטף ויושב ומברך. וכשאוחזו בימין לא תסייע השמאל לימין. החסידים ואנשי המעשה היו מחמירין על עצמן בכל אילו עשרה דברים, אבל רוב העם וכן מקצת (העם) [חכמים] לא היו נוהגין אלא ארבעה מהן, הדחה ושטיפה חי ומלא.
<h2>דף נא:</h2>
אין משיחין על כוס שלברכת המזון, [אלא] שותקין הכל ושומעין למברך. היה אוכל כשהוא מהלך, יושב ומברך. וכן אם היה אוכל כשהוא עומד או כשהוא מיסב על המטה, יושב ומברך. ונראה בעיניי שאם היה מהלך רוכב על החמור זו היא ישיבתו, כמבואר בקונטרס הראייות. אין [נותנין] כוס שלברכה לברך אלא לטוב עין, שנ' טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק אילו נאמרין. וכל הנהנה מצרי עין עובר משום אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו [וגם זה מבואר שם].
אילו דברים אמרו בסעודה. המקדש על היין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים, מברך על היין ואחר כך מברך על היום. וכן אם בא לקדש [על הפת], מברך על הפת ואחר כך על היום, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים. במוצאי שבתות וימים טובים מבדילין על היין ואין מבדילין על הפת, כמו שביארנו, וכך היא שטת רבינו יצחק. היו לו שתי כוסות, מבדיל בתחלה על כוס ראשון, שאסור לטעום בלא הבדלה, וכוס שיני מניחו [לברך] עליו ברכת המזון, שברכת המזון טעונה כוס, כמבואר בקונטרס הראייות. אם אין לו אלא כוס אחד, הרי זה מניחו לאחר המזון ואוכל סעודתו קודם שיבדיל, הואיל ואין לו אלא כוס אחד, ולבסוף מברך על אותו הכוס בתחלה ברכת המזון ואחר כך בורא פרי הגפן, ואחר כך על הבשמים ואחר כך בורא מאורי האש ואחר כך הבדלה, ושותה את הכוס. וכן אם היה אוכל מבעוד יום ונמשכה סעודתו אחר חשיכה, אם יש לו שתי כוסות מבדיל על הראשון ומברך ברכת המזון על השני, ואין לומר שניהן על כוס אחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ואם אין לו אלא כוס אחד משלשלן כולן עליו, כדרך שביארנו, כמבואר בקונטרס הראייות. ואין צריכין לברך על הבשמים במוצאי יום טוב אלא במוצאי שבת לחול בלבד, כמו שביארנו בהלכות ערבי פסחים.
מוזגין את הכוס שלקידוש ומקדשין עליו תחלה ואחר כך נוטלין לידים, כדי שיהא תכף לנטילת ידים סעודה. ואם נטל ידיו תחלה הרי זה יכול לקדש על היין ואינו צריך נטילה אחרת, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ערבי פסחים. אין נוטלין מים האחרונים עד שיכבדו האוכלין מן השולחן, שמא ישארו שם פירורין כזית ויהיו נתזין המים עליהם ויש בהם הפסד אוכלין, ופירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן בידים. ומותר לחבר להשתמש בשמש עם הארץ. ראוי לאדם לקבץ פירורין מן המקום שאכל שם סעודתו, שלא יהו נדרסין ברגלי בני אדם, לפי שרוח רעה שורה עליהם ומביאתו לידי ענייות. וכן ראוי לאדם להזהר שלא ישלה ירק מן האגודה שקשר הגנן, ולא יהרג כנה על הבגד, ולא יקנח נקביו בחרס, שכל אילו הדברים קשים לכשפים, כמו שמבואר בפרק כל הבשר. כשמברכין על הנר במוצאי שבת אין מברכין ב[ו]רא מאור האש אלא בורא מאורי האש, שהרבה מאורות יש באש. אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים שלע"ז ולא על הנר ולא על הבשמים שלמסיבת גוים, מפני שסתם מסיבת גוים לע"ז. ואין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים שלמתים, שאין הנר עשוי לאורה אלא לכבוד. וכן הבשמים אינם עשויין להריח אלא להעביר ריח המת. ואם לא היו מוציאין הנר לפניו ביום אלא בלילה, הרי לאורה מוציאין אותו, ומברכין עליו.
<h2>דף נב.</h2>
היה לו שיעור כוס וחצי מברך עליו בתחלה וטועם ממנו [בידו] מלא לוגמיו ומניחו לברכת המזון, שאם יטעום ממנו בפיו הרי הוא פגום ואין ראוי לברך עליו ברכת המזון. ושיעור הכוס הוא רביעית הלוג יין מזוג, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים.
<h2>דף נג.</h2>
אור ששבת ולא נעבדה בה עבירה בשבת, מברכין עליו למוצאי שבת. אור שלא שבת, כגון גוי שהדליק נר בשבת, אין מברכין עליו למוצאי שבת. ישראל ש[ה]דליק מגוי וגוי שהדליק מישראל, למוצאי שבת מברכין עליו. גוי שהדליק מגוי במוצאי שבת אין מברכין עליו, גזירה משום נר הראשון שהוא נר של איסור. היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב בני הכרך ישראל מברך ואם רוב בני הכרך גוים אינו מברך. ראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו, אם גוי הוא [אינו] מברך ואם ישראל הוא מברך, ואפילו ראה אותו בין השמשות, ואם היה גדול, הואיל ומוליך האבוקה בין השמשות בידוע שהוא גוי, אבל הקטן פעמים שאינו נזהר בין השמשות. אור של חיה ושל חולה מברכין עליו (בין השמשות) [במוצאי שבת], שהרי בהיתר הדליקו בו בשבת. וכן עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום למוצאי שבת מברכין עליה, הואיל ולא הודלקו בשבת. אור של כבשן, וכן אור של תנור וכירים, בתחלה אין מברכין עליו, שאינו עשוי לאורה, ולבסוף מברכין עליו, שהוא עשוי לאורה לעיין מה שצריך לעיינו. אור של בית הכנסת אין מברכין עליו, שאינו עשוי לאורה אלא לכבוד, ואם יש אדם חשוב, [או] שהיה דר שם חזן הכנסת, שעשוי להאיר בשבילו, מברכין עליו. כשם שברכת הפירו' אחד מברך לכולן, כמו שביארנו למעלה, כך בברכת האור אחד מברך לכולן, שנ' ברוב עם הדרת מלך. ואם היו יושבין בבית המדרש כל אחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש. גחלים עוממות אין מברכין עליהן, לוחשות מברכין עליהן. ואילו הן לוחשות, כל שאילו מכניס קיסם ביניהם והוא דולק מאליו. בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר בו הזוהמה אין מברכין עליהן, מפני שאינן עשוין להריח. הנכנס לתוך חנות של בשם והריח ריח, אפי' ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם, ובשמים של בשם להריח הן, שהוא מתכוין להריח חנותו. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. היה מהלך בשוקי טיברייא בערבי שבתות ובשוקי ציפרי במוצאי שבתות והריח ריח אינו מברך עליו, מפני שחזקתו עשוי לגמר בו את הכלים ולא להריח. ונראה בעיניי שמברכין על ריח הכלים המוגמרין, שגימור הכלים להריח הכלים, כמבואר בקונטרס הראייות. היה מהלך בשוקי ע"ז והריח ריח ונתרצה הרי זה חוטא.
<h2>דף נג:</h2>
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכדי שיכיר בין איסר לפונדיון, והפונדיון שני איסרין. היה נר טמון לו בחיקו, או בפנס, או שראה שלהבת ואינו משתמש לאורה, או שנשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, כגון שהיתה בקרן זוית, אינו מברך עד שיראה השלהבת וישתמש לאורה. אין מחזרין על האור לברך עליו כדרך שמחזרין על שאר המצוות. וכן נראה בעיניי, שאין מחזרין אחר הבשמים אלא אם היו מצוין לו מצוה לברך עליהם במוצאי שבתות, ואם לאו אין מחזרין אחריהן.
מי שאכל [ושכח] ולא בירך, יברך בכל מקום שנזכר, ואם חזר לברך במקומו הרי זה משובח. במה דברים אמורים בשוכח, [אבל] במזיד חייב לחזור לברך במקומו. עד מתי הוא מברך, עד שיתעכל המאכל שבמעיו. וכמה שיעור עיכול, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. עונין אמן אחר ישראל המברך ואע"פ שלא שמע כל הברכה. והוא שלא אכל, אבל אם אכל אע"פ שענה לא יצא, הואיל ולא שמע [כל הברכה], והרי היא אמן יתומה, כמו שביארנו למעלה. ואין עונין אמן אחר הכותי, שהכותי הרי הוא כגוי ודעתו לע"ז. אין עונין אמן אחר תינוקות שלבית רבן, הואיל ולהתלמד הן עשויין. ובזמן שמפטירין בנביא ומברכין על התורה עונין אחריהן אמן. אחד המברך ואחד העונה אמן יצאו ידי ברכה, ואפי' אם שמע ולא ענה יצא, כמו שמבואר בפרק שלמעלה, וכן בפרק לולב הגזול. אבל ממהרין ליתן שכר למברך יותר מן העונה אמן, [והמשתדל לברך ה"ז משובח, שגדול המברך יותר מן העונה אמן], והעונה אמן ולא שמע [לא] יצא. כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, וסמכו רבותינו על המקרא והתקדשתם אילו מים ראשונים, והייתם קדושים אילו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן הטוב במקום שדרכן להביאו אחר סעודה, אני י' אלהיכם זו ברכה.
א. כל האוכל פת, שצריך לברך ברכת המזון, צריך ליטול ידיו קודם הסעודה. וכל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, כמו שמבואר בסוטה, בפרק ראשון. ב. ומברך על נטילת ידים, [שמים] ראשונים מצוה. ג. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי [הוא] מגסי הרוח. ד. וכל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים. ה. הנוטל ידיו, בין לחולין בין לתרומה, צריך שיטול ידיו עד פרק שלישי שלאצבעות, שהוא חבור האצבעות והכף. ו. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, [כמו שמבואר בפרק כל הבשר]. ז. וצריך ליטול ידיו בשתי שטיפות. נטל שתי שטיפות, אף חוץ לפרק וחזרו לתוך הפרק היד טמאה. נטל מים ראשונים של שטיפה ראשונה עד הפרק, והמים השניים של שטיפה השנייה יצאו עד חוץ לפרק וחזרו תוך הפרק היד טהורה, ואין צריך ליטול פעם אחרת, שאין מי השטיפה השנייה לבדה חוזרין ומטמאין, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק ראשון שלסוטה, בראיית ד'. נטל שטיפה ראשונה כל יד ויד לעצמה, [ונמלך] ונטל בשטיפה שנייה שתי ידיו בבת אחת, ידיו טמאות, הואיל ולא נטל שתי ידיו [כאחת] בשטיפה הראשונה הרי הוא כאילו לא נטל. נטל בשטיפה הראשונה [שתי ידיו בבת אחת] ונמלך ונטל בשטיפה השנייה כל יד ויד לעצמה, ידיו טהורות, כמו שמבואר במשנת ידים. ח. לא יטול אדם ידיו בפחות מרביעית. היו שנים, ונטל האחד מרביעית ושייר מהם, נוטל השיני מן השיריים, לפי שהן שירי טהרה, כמבואר בקונט' הראייו' בפרק כל הבשר, בראיית ז'. היו המים חצי לוג, נוטלין [ממנו] שלשה וארבעה בני אדם. ט. אין נטילת ידים אלא במים, ולא בשאר משקין, ולא במים שנשתנה מראיהן. י. אין נוטלין לידים אלא על ידי כלי, ומכח אדם ואפילו מקטן. ואם ניקב הכלי בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. נוטלין לידים אפילו בכלי גללים ובכלי אבנים, ואין נותנין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא יתן לחבירו בחפניו, וזה מבואר במשנת ידים. מגופת החבית שתקנה לנטילה, נוטלין ממנה לידים. השק והקופה, אע"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים. יא. מים שעשה בהן מלאכה, אפי' שרה בהן פתו, או שהדיח בהן את הכלים, או שהמחה בהן את [המידות], פסולין לנטילה. הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרין. נסתפק לו במים אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, או אם היה בהן שיעור אם לאו, ספיקו טהור, שספק נטילת ידים להקל, וכל זה מבואר במסכת ידים. יב. מי מקוה (ש)מטבילין בהן הידים כדרך טבילה ומברך על טבילת ידים, והוא שיהיה בהן שיעור מי מקוה ולא יהיו מים שאובין. נטל ידו אחת והטביל ידו אחת, או שנטל ידו אחת וניגבה וחזר ונטל השנייה, ידיו טהורות. נטל ידיו עד חצי השיעור וניגבם, ועוד חזר ונטל חצי השיעור האחר, אין נטילתו נטילה, שאין ידים טהורות לחצאין, ואע"פ שהיה משקה טופח בחצי הראשון כשנטל חצי האחרון, וזה מבואר בפרק ב' שלגטין. יג. השוקת, שממלאין אותו מים מן הבור, אין נוטלין ממנו לידים, אלא אם כן קירב הנוטל ידיו למקום ששופך הדלי, שהמים באים על ידו מכח אדם הממלא, שאין מטבילין בו את הידים שמימיו שאובין. ואם ניקב הדלי בכונס משקה, שהמים נוטפין לבור בדרך הנקב ונשפכין לשוקת בדרך פיו, הרי מי השוקת מחוברין ל[מי] בור ומטבילין בהן את הידים, שלא החמירו חכמים בטבילה גמורה. וכן נראה לומר, שאם בא אדם בספינה גדולה ואינו מגיע להטביל [ידיו] בים ימצא כלי שניקב בכונס משקה ודולה מן הים ומטביל ידיו בתוך הכלי, שמי הכלי מחוברין למי הים, [הואיל] ומימיו נוטפין שם על ידי הנקב, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית י'. יד. מים שנפסלו משתיית הבהמה, כגון חמי טיבריה וכיוצא בהם, פסולין לנטילת ידים וכשרין לטבילה אם היו בקרקע והיה בהן שיעור מקוה. ואם המשיך קצת מהם בקצה האחר, אפילו להטביל בהן את הידים אסור, הואיל ואינן ראויין לנטילה. טו. הנוטל ידיו צריך לנגב את ידיו, שלא יאכל פתו בעוד ידיו שרויות. אבל המטביל ידיו אינו צריך לנגב, כמבואר בקונט' הראייות [בסוטה] בסוף הלכה ראשונה, בראיית ה'. טז. הנוטל ידיו צריך להגביה ידיו, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, כמו שביארנו למעלה, אבל המטביל ידיו אינו צריך להגביה ידיו, כמו שמבואר בתוספ' ידים. יז. נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, והוא שלא יסיח דעתו מהם. אפילו היה קורא בתורה על שולחנו והסיח דעתו משמירת ידיו צריך עוד נטילת ידים. יח. האוכל מחמת מאכיל, האוכל צריך נטילה והמאכיל אינו צריך. וכן אם נטל אוכל במפה ואכלו, אע"פ שלא נגע בו צריך נטילת ידים, כמבואר [בקונטרס הראיות], בפרק כל הבשר, בראיית ח'. יט. חייב אדם ליטול עוד מים אחרונים אחר גמר סעודתו, שמים אחרונים חובה, ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה, אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה, שמא בא לידו בתוך הסעודה גרגר שלמלח סדומית שמסמא את העיניים. וכן אם היו ידיו מזוהמות צריך לרחוץ ידיו מן הזוהמא, שידים מזוהמות פסולות לברכה [כמו שמבואר בברכות בסוף פרק אלו דברים וכב"ה פ' כל הבשר בראייה ה']. וכן המודד מלח בלא סעודה חייב ליטול את ידיו. כ. מה בין מים ראשונים למים אחרונים, מים אחרונים אין ניטלין על גבי קרקע אבל ניטלין על גבי עצים תלושים וכיוצא בהם, וכל שכן על גבי כלי, ומים ראשונים ניטלין [אפי'] על גבי קרקע. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל לא בחמין, מפני שהחמין מפעפעין את הזוהמא ואין מעבירין אותה, והוא שהיד סולדת מהן אבל אם אין היד סולדת מהן מותר, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית ג'. ונראה בעיניי שאין חלוקין מים ראשונים ממים אחרונים אלא בדברים הללו שכתבנו, אבל בשאר הדברים שוים הם, שכשם שהמים הראשונים אין ניטלין אלא במים הראויין לשתיית בהמה וצריכין שיהיו מכח אדם, אף מים אחרונים כיוצא בהם, כמבואר בקונטרס הראייות, בפרק כל הבשר, בראיית ב'. כא. הנוטל מים אחרונים [צריך] שישפיל ידיו למטה, כדי שתרד הזוהמא, ולא יגביה שלא תשוב הזוהמא על ידיו, כמו שמבואר [בסוטה] בפרק ראשון.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, כגון הרואה מעברות הים שעברו בו ישראל כשיצאו ממצרים, ומעברות הירדן שעברו בו בימי יהושע, ומעברות נחלי ארנון, ואבני אלגביש שנ' הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק, וחומות יריחו שנבלעו במקומן.
יחיד הנעשה לו נס במקום ידוע, כל זמן שפוגע באותו מקום מברך שעשה לי נס במקום הזה. ואם נעשה לו נס בשני מקומות, כשפוגע באחד מהם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני. ואין צריך לברך על נס שליחיד אלא הוא לבדו, אבל על נס של רבים חייב כל אדם לברך.
<h2>דף נד:</h2>
הרואה אשתו של לוט מברך שתים, על לוט הוא אומר ברוך זוכר הצדיקים, ועל אשתו הוא אומר ברוך דיין האמת.
ארבעה צריכין להודות ומברכין בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות ואילו הן, יורדי הים, שכתוב בהם יורדי הים באניות המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. וכן הולכי מדברות, שכתוב בהן תעו במדבר בישימון דרך. וכן מי שהיה חולה ונתרפא, שנ' בהם אוילים מדרך פשעם. וכן מי שהיה חבוש בבית האסורים, שנ' בהם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל. ועל כולם הוא אומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. וצריך להודות בפני עשרה, שנ' וירוממוהו בקהל עם, ובפני שני תלמידי חכמים, שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו. ונראה בעיני שכל הניצול מכל דבר סכנה צריך להודות כמו אלה הארבעה, כמבואר בקונטרס הראייות. מעשה בחכם אחד שחלה ונתרפא, והודו עליו חבריו ואמרו ברוך שנתנך לנו ולא לעפר, וענה אחריהן אמן, ונפטר מלהודות ולברך עוד. ונראה בעיניי שאם רצה אדם להודות ולברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו, כמבואר בקונטרס הראייות. ארבעה צריכין שימור מפני המזיקין, חולה חיה חתן וכלה.
<h2>דף נה.</h2>
שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם [ואלו הן], קיר נטוי, והמוסר דין על חבירו [לשמים], ועייון תפלה שמעיין ומצפה מתי תתקבל תפלתו ועליו נאמר תוחלת ממושכה מחלה לב, אבל אם הוא מעיין כדי לכוין בתפלתו הרי זה משובח, וכן מבואר בפרק כל כתבי הקודש ועל זה אמרו המאריך בתפלתו מאריכין לו ימיו ושנותיו, שמרבה בתחנו(ת)[נ]יו ומכוין לדקדק בהם. וכן המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו [ושנותיו], שמא יבא עני ויתן לו ממאכלו, ובזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומזבח מכפר עליו, עכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו שלאדם מכפר עליו. שלשה דברים מקצרין ימיו שלאדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס שלברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. בד"א בצינעה, אבל בפרהסייא, כגון נשיא שנוהג נשיאותו ברבים מותר, כמו שביאר רבינו חננאל. ובילמדנו אומר שאין אדם רשאי לומר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו שנים או שלשה פעמים בינו לבין עצמו. ומעשה בר' עקיבה שקראו אותו לקרוא בתורה ולא רצה לעלות, מפני שלא פשט הפרשה שנים שלשה פעמים. אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנ' ראו קרא ה' בצלאל.
<h2>דף נה:</h2>
הרואה חלום ונפשו עגומה עליו יטיבנו בפני שלשה, שילך אצל שלשה אוהביו ויאמר להם חלמא טבא חזאי, ויאמרו הם לו טבא הוא וטבא יהוי ורחמנא טבא לישוייה טבא, שב ושב זימנין ליגזרו עלוהי מן שמייא דליהוי טבא, טבא הוא וליהוי טבא. ויאמרו ג' הפיכות וג' פדייות וג' שלומות. ג' הפיכות, כגון הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ולא אבה י' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך י' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך י' אלהיך. שלש פדייות, פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ופדויי י' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי י' אם יפול משערת ראשו ארצה [כי אם אלהים עשה היום הזה] ויפדו העם את יונתן ולא מת. שלש שלומות, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י' ורפאתיו, ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזריך כי עזרך אלהיך ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד, ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. וחלום שאינו נפתר הרי הוא כאגרת שאינה נקראת, וכל החלומות הולכין אחר הפה, והוא שפותר מעין החלום, שנ' ויהי כאשר פתר לנו כן היה. והרואה חלום ואינו יודע מה הוא, יעמד לפני הכהנים כשנושאין כפיהם ויאמר [כך], רבון כל העולמים אני שלך וחלומותיי [ש]לך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין חלום שחלמתי אני בין חלום שחלמו לי אחרים, אם טובים הם חזקם כחלומותיו שליוסף, ואם צריכין רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכמרים מצרעתה וכנעמן מצרעתו וכחזקיהו מחולייו, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כך הפוך לי כל חלומותי לטובה ויהיו [לי] לשלום. ויכוין לסיים דבריו עם הכהן, שיענו הציבור אמן. ואם לאו, יאמר כך, אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון שתשים עלינו שלום. הנופל בחולי ביום ראשון לחולייו אל יגלה, שלא ירע מזלו, מכאן ואילך יגלה לכל, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים ושונאיו ישמחו עליו, ואומר בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. יש מגדולי החכמים כשהיה חולם [חלום] רע היה אומר החלומות שוא ידברו, וכשהיה רואה חלום טוב היה אומר וכי החלומות שוא ידברו, והלא נאמר בחלום אדבר בו.
<h2>דף נח.</h2>
הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, לפי שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופותיהן שוות. הרואה אוכלוסי (ישראל) [אומות העולם], אומ' בושה אמכם חפרה יולדתכם, ואין אוכלוסא פחותה מששים ריבוא. הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו. מלכי אומות העולם אומר ברוך (שנתן מחכמתו) [שחלק מכבודו] לבשר ודם. הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. וכבר ביארנו, שכל הברכות צריך שיזכיר בהם הזכרת השם ומלכות שמים, כגון בא"י אמ"ה. לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת המלכים, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אורח טוב מה הוא אומר כמה טורח טרח בעל הבית, כמה יין הביא לפניי, כמה בשר הביא לפניי, כמה מיני גלוסקאות הביא לפני, כל טורח שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מה הוא אומר מה טורח טרח בעל הבית, פת אחד אכלתי, כוס אחד שתיתי, חתיכה אחת שלבשר אכלתי, כל טורח שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב (טוב) מה הוא אומר זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים.
<h2>דף נח:</h2>
הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חודש אומר ברוך מחייה המתים. הרואה בתי ישראל ביישובן אומר [ברוך] מציב גבול אלמנה, בחרבנן אומר ברוך דיין האמת. הרואה בתי אומות העולם ביישובן אומר בית גאים יסח ה', בחרבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. מעשה בשני חכמים שעברו על ביתו שלצדיק אחד, שהיה גומל חסדים ביותר [וראוהו חרב], ונאנח אחד מהם עליו אמר לו חבירו כבר אמרו משחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם שלצדיקים שייחרבו, שנ' באזניי ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב ודיו לעבד להיות כרבו. וכשם שעתיד הקב"ה להחזיר הר ציון ליישובו כך עתיד הקב"ה להחזיר בתיהם שלצדיקים ליישובן, שנאמ' הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין, והחייה אתכם בדין, [ואסף אתכם בדין], והוא עתיד להחיות אתכם בדין, בא"י מחייה המתים. הרואה קברי אומות העולם אומר בושה אמכם [מאד] חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים צייה וערבה. הרואה את הכושי, ואת הגיחור, ואת הלוקן שהוא לבן יותר מדאי, ואת הננס ואת (הזרקנים) [הבדרבינוס] שפיו עקום, אומר ברוך משנה הבריות. וכן הבוהקנין ממעי אמן אומר ברוך משנה הבריות, ואם נעשו בוהקנין לאחר שנולדו מברך עליהן ברוך דיין האמת. וכן על הקטע ועל הסומא ועל החגר ועל (פרועי) [פתויי] הראש שכל שערן דבוק כל כך, אומר ברוך דיין האמת. הרואה את הפיל ואת הקוף ואת הקיפוף, שהוא עוף שיש לו לסתות כאדם, אומר ברוך משנה הבריות. הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו.
על הזיקים, שהם כוכבים היורים כחץ ונמתחים כשבט, וכן [על] הזועות שהם הרעשים ועל הרעמים, ועל הברק[ים], ועל הרוחות שהם כמו רוח סופה, מברך שתים, ברוך שכחו מלא עולם וברוך עושה בראשית. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדבריות אומר ברוך עושה בראשית, והוא שרואה אותם [לפרקים] אחת לשלשים יום.
<h2>דף נט.</h2>
הרואה הקשת בענן אומר ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. ולא יפול על פניו, שנראה כמשתחוה לקשת.
הרואה רקיע בטהרתה, כגון שהמטיר כל הלילה ובבקר עברה רוח צפון ותטהרם, אומר ברוך עושה בראשית, וכן הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים כתקנן ומזלו' כסדרן אומר ברוך עושה בראשית, והוא אחת לעשרים ושמונה שנופלת תקופת ניסן בתחלת ליל רביעי. על הברקים, שהיו בזה אחר זה, מברך עליהם פעם אחת ביום. היו מפסיקין מברך עליהם בכל פעם ופעם, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל. הנהרות אינו מברך עליהם אלא במקום שהם נובעין על ידי שמים, אבל במקום שנשתנה הלוכן על ידי בני אדם אין מברכין עליהן. על הגשמים מברך ברוך הטוב והמטיב, והוא שיש לו קרקע שהוא שותף באותה הטובה עם שאר בעלי הקרקעות, אבל אם אין לו קרקע מברך כך, מודים אנחנו לך י-י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו ושפתותינו כו', עד הן הן יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכינו י-י אלהינו, בא"י רוב ההודאות ואל ההודאות. מאמתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה, כשהגשמים מתגברין ועושין אבעבועות והטפין יורדין כנגדם. על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. אמרו לו מת אביו והוא יורשו, בתחלה מברך ברוך דיין האמת, ולבסוף אומר ברוך הטוב והמטיב, והוא שיש לו אחין, שיש לו שותף באותה הירושה. וכן אם אמרו לו ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב, שהרי יש לו שותפות אשתו באותה הטובה. וכן בשינוי יין מברך הטוב והמטיב, והוא שיהיו אחרים שותפין עמו, שיש לו שותפות באותה הטובה. ונראה בעיניי שאין מברכין הטוב והמטיב אלא על יין טוב משובח, ואע"פ שאינו מעולה מן הראשון, אבל אם היה יין גרוע אין מברכין עליו הטוב והמטיב, כמבואר בקונטרס הראייות. בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לפי שאין שותף עמו. כללו שלדבר על שלו אומר שהחיינו, על שלו ושלחבירו אומר הטוב והמטיב.
<h2>דף ס.</h2>
הצועק לשעבר, כגון שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. בד"א אחר ארבעים יום, שכבר נגמרה יצירת הולד, אבל תוך ארבעים יום ראוי לבקש רחמים שיהא זכר. ושלשה ימים הראשונים יבקש שלא יסריח הזרע, מג' ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום עד ג' חודשים יבקש רחמים ש[לא] יהא סנדל, מג' חודשים עד ששה יבקש שלא יהיה נפל, מששה חדשים עד תשעה יבקש רחמים שיצא ממעי אמו לשלום. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהיה זה בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא. אין ראוי לאדם להרגיל עצמו בפחד, שנאמ' כי פחד פחדתי ויאתיני, ואומר פחדו בציון חטאים, ולא נאמ' אשרי אדם מפחד תמיד אלא לדברי תורה, שיהא מפחד תמיד ויזהר שלא ישכחם. הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו, בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך י-י אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום, בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך י-י אלהי שתוציאני מכרך זה לשלום ותוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך. הנכנס לבית המרחץ, אומר יהי רצון מלפניך י' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בזה ואל יארע בי תקלה ואל יאמר ומיתתי תהא כפרה על עוונותיי שלא יפתח פיו לשטן. כשיוצא מן המרחץ אומר מודה אני לפניך י' אלהי שהצלתני מן האור. הנכנס להקזת דם אומר יהי רצון מלפניך י' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא רחמן אתה ורפואתך שלימה. וכשיוצא מן ההקזה, אומר ברוך רופא חנם. נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, שנ' ורפא ירפא. וזה שכתוב באסא גם בחולייו לא דרש את ה' כי ברופאים, לפי שהיה תולה כל בטחונו ברופאים ולא היה בוטח בהקב"ה, ועל דרך זה גנז חזקיהו ספר רפואות לפי שראה שבני דורו נוהגין (בו) [כן].
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לה' אלהיכם שמרוני [והמתינו לי] עד שאכנס [ואעשה צרכי] ואצא, שזה דרכן שלבני אדם. כשיוצא מבית הכסא אומר בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים וחללים חללים גלוי וידוע לפניך י' אלהיי שאם יסתם אחד מהן או אם יפתח אחד מהן אין כל בריה יכולה להתקיים לפניך, בא"י הרופא לכל בשר ומפליא לעשות. הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמע, ואומר בא"י המפיל חבלי שינה [על] עיניי ומשקיע שינת תרדמה על עפעפיי ומאיר לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך י' אלהיי שתשכיבני לשלום ותעמידני לשלום ותצילני מכל פגע רע ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים ותהא מטתי שלימה לפניך ותעמידני ממנה לחיים ולשלום והאירה עיניי פן אישן המות, בא"י המאיר כל העולם כולו בכבודו.
כשהקיץ משנתו אומר אלהיי נשמה שנפחת בי טהורה, אתה יצרתה בי ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בקרבי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך [ה' אלהי ואלהי אבותי], בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים. כשישמע קול התרנגול, אומר ברוך הנותן לשכוי בינה. כשפותח עיניו אומר ברוך פוקח עורים. כשעומד ממטתו, אומר ברוך זוקף כפופים. כשלובש, אומר ברוך מלביש ערומי', כשחוגר חגורתו, אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה. כשמתעטף בטליתו, אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו להתעטף בציצית. כשפורס סודרו על ראשו, אומר ברוך עוטר ישראל בתפארה. כשפושט רגלו להלך, אומר ברוך רוקע הארץ על המים. כשמהלך, אומר ברוך המכין מצעדי גבר. כשנועל מנעלו, אומר ברוך שעשה לי כל צרכיי. כשרוחץ ידיו, אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים. כשרוחץ פניו, אומר בא"י אמ"ה המעביר חבלי שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי ותרדמה מאישון בת עין, יהי רצון מלפניך י' אלהיי שתתן חלקי בתורתך, ודבקני במצוותיך, וכוף את יצרי להתשעבד לך, ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ועוון, והשלט בי יצר טוב ואל תשלט בי יצר רע, וחזקני במצוותיך, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי נסיון [ולא לידי בזיון] ורחקני (ב)[מ]יצר הרע ודבקני ביצר טוב ורחקני מכל מה ששנאת וקרבני לכל מה שאהבת, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, בא"י גומל חסדים טובים. ונהגו לומר כל אילו הברכות ביחד לאחר שרוחץ ידיו ופניו. וכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה, כגון ביום הכפורים ובתשעה באב שאין בהם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה מעיניי, וכן אם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר, וכן אם לן בכסותו כשניעור אינו מברך מלביש ערומים, וכן כל שאר הברכות, וכן ביאר רבינו משה. ומז"ה אומר שאין ראוי להתחיל הברכות מאלהיי נשמה, [לפי שאין בה פתיחה בברוך], אלא מתחיל מאשר יצר, שפותח בה בברוך, וברכת אלהיי נשמה היא הברכה הסמוכה לחברתה. ואין סדר התלמוד כדבריו. ואם רצה לברך אלהי נשמה ברכה לעצמה הרשות בידו, כמבואר בקונטרס הראייות, [בתחילת כתובות], בראיית י"א, וכך היא בסידור הגאונים. ונראה בעיניי שכל שעה שאדם צריך לרחוץ ולטהר ידיו מברך על נטילת ידים, כמבואר בקונטרס הראייות. ועוד צריך לברך בכל יום שלא עשאני גוי ואחר כך ברוך שלא עשאני עבד ואחר כך ברוך שלא עשאני אשה, כמבואר בקונטרס הראייות.
וכבר ביארנו, ש[ב]כל הברכות צריך לומר הזכרת השם ומלכות. וחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, וזה מבואר בפרק התכלת. ואם תחשוב אילו הברכות האמורות כאן, וברכות שמברך כשמשכים לקרוא בתורה, וברכת ברוך שאמ', וברכות שלקרית שמע שחרית, וברכות שלש תפלות שבכל יום, וברכות שלתפילין, וברכות שתי סעודות שבכל יום, לא יהיו פחותין ממאה. ובשבתות ובימים טובים, שממעטין ברכות התפלה, [יש] מגדולי החכמים שהיו משלימין מאה ברכות בריבוי מיני מגדים, שהיו אוכלין וחוזרין ואוכלין ומרבין בברכותיהן, כמו שמבואר בפרק התכלת.
כשם שחייב להלל ולשבח להקב"ה על הטובה, כך חייב להלל ולשבח להקב"ה על הרעה, שנ' כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא צרה ויגון אמצא ובשם השם אקרא. וכן הוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע, בכל נפשך אפי' הוא נוטל נפשך, בכל מאדך בכל ממונך. ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד, וצריך לקבל בשמחה. ומברך על הרעה מעין הטובה, כגון שבא שטף בשדהו, אע"פ שלבסוף מעלה הארץ שרטון ומשבחת הרי עכשיו רעה היא, ומברך עליה ברוך דיין האמת. וכן מברך על הטובה מעין על הרעה, כגון שמצא מציאה, אע"פ שלבסוף רעה היא, שמא יישמע הדבר למלכות ונוטלין אותה הימנו, הרי עכשיו (רעה) [טובה] היא, ומברך עליה שהחיינו. לעולם ירגיל אדם לומר כל מאן דעביד רחמנא לטב.
<h2>דף סא.</h2>
לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך, אפילו היא אשתו ואפילו אחותו או בתו, נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. מוטב לו לאדם שיהלך אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי ע"ז, אחרי ע"ז ולא אחרי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. ואם היה מניח תפילין, או שהיה נושא משאוי, או שהיה שם בית הכנסת אחר, או שהיו שני פתחים באותו [בית] הכנסת, הרי זה מותר, שהרואה אומר מן הפתח אחר רוצה ליכנס, המרצה מעות מידו ליד האשה או מידה לידו על מנת להסתכל בה, אפילו קיבל תורה מסיני כמשה רבינו אין לו חלק לעולם הבא, שנ' יד ליד לא ינקה רע.
<h2>דף סא:</h2>
לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח, שמכוון כנגד בית קודש הקדשים, והוא הרוח שמתפללין בו. ואפילו כשהוא נפנה בחוצה לארץ לא יהא נפנה כנגד אותו הרוח, אלא מקום [שמתפללין בו לצד מזרח או לצד מערב תהא] ישיבתו כשהוא נפנה צפון ודרום, ואם היו לדרום ארץ ישראל או לצפונו ומתפללין לצפון או לדרום תהא ישיבתו מזרח ומערב. וכן העומד במזרח ארץ ישראל או במערב ארץ ישראל ישתדל שתהא מטתו נתונה צפון ודרום, כמו שמבואר בפרק ראשון.
<h2>דף סב.</h2>
אין נפרעין מעומד אלא מיושב, ואין מקנחין בימין אלא בשמאל. קבלת בית הכסא שהיתה ביד קדמונינו הוא הצניעות והשתיקה, וקבלת הייסורין הוא השתיקה ובקשת רחמים שלא יהא בועט בייסורין. הנפנה אחר הגדר, צריך להתרחק עד שיתעטש ואין חבירו שומע. והנפנה בבקעה, צריך להתרחק עד שאין חבירו רואה פירועו. לעולם ינהוג אדם [לבדוק] עצמו שחרית וערבית כדי שלא יתרחק, [שאם יבדוק עצמו ביום צריך להתרחק]. ראוי אדם להיות צנוע בבית הכסא. אי זה הוא צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שהוא נפנה ביום. כיצד האיש מגלה לאחריו [טפח] ו[מ]לפניו טפחיים שהוא צריך להטיל מים בישיבתו, והאשה מגלה לאחריה טפח ומלפניה ולא כלום, כמו שמבואר בפרק מי שמתו. ואם בלילה, אם יש קרן זוית סמוכה לו נפנה בה בלילה כדרך שנפנה בה ביום.
<h2>דף סב:</h2>
לא יכנס אדם להר הבית במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנה קפנדרייא. וכן לא ירוק [שם], אפילו בזמן הזה, שנ' והיו עיניי ולבי שם כל הימים. ובבית הכנסת לא נאסר אלא קפנדרייא בלבד, כמו (שיתבאר) [שמבואר] בפרק בני העיר.
<h2>דף סג.</h2>
אין עונין אמן במקדש, אלא המברך אומר בחתימת הברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזה מבואר בתענייות, בפרק שיני. אבל בגבולין המברך אומר ברוך אתה ה' בלבד [וחותם], ועונין אחריו אמן. תלמיד חכם שבא במקום תלמיד חכם אחר שהוא שוה לו, לא יטול עטרה לדרוש במקומו. כל המרפה עצמו מדברי תורה, ואפילו ממצוה קלה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנ' התרפית ביום צרה צר כחכה.
מימות הקדמונים התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, ואין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, שנ' ויאמר לקוצרים ה' עמכם. אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר [להם דברי תורה], שנ' יש מפזר ונוסף עוד, ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס, שנ' עת לעשות לה' הפרו תורתך. אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, זה הוא שאומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אפילו לעבור עבירה, כגון אליהו בהר הכרמל ששחט קדשים בחוץ, לפי שהשעה צריכה לכך כדי להשיב את ישראל לאביהן שבשמים. וכן יעל שמסרה עצמה לסיסרא כדי להורגו ולהושיע את ישראל, כמו שמבואר בפרק מי שאמר הריני נזיר. לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, כגון מחט של (סופרים) [תופרים]. לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנ' איש רעים להתרועע. ואל ימנה אדם אפיטרופוס בתוך ביתו, שמא ינהיג את אשתו לדבר עבירה, כמו שבקשה אשת פוטיפר לעשות ליוסף. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהשכרות מביא לידי זנות.
<h2>דף סג:</h2>
הע[ו]סקין בתורה יעסקו בה כתות כתות ואל יעסקו ביחידות שנ' חרב על הבדים ונואלו. ואין דברי תורה מצויין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנ' וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכל (הממית) [המנבל] עצמו על דברי תורה סוף שמתנשא בהם, שנ' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה.
<h2>דף סד.</h2>
כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו. כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה. כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש לעסוק בתורה זוכה להקביל פני שכינה, שנ' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
